להיות 1.05 מטרים עם שיער שאורכו 70 סנטימטרים, זה לא הולך ברגל. זה נסחב . זה כבד וחם. ועוד באילת. זה סבוך ודברים נעלמו לי לתוכו. אפילו מסטיק שהתייבש ממזמן ופעם מין סוג של צרצר. השיער היה חום עם פסים של שמש והיו בו גלים כמו בים ובציורים של סינדרלה.

בלילה הייתי מכסה את האוזניים בערמה של שיער ושקט עמום היה נופל על חלומותיי. בימים בודדים הוא עטף אותי בצמר גפן שמריח כמו אורנים והיה לי בית בתוך בית בתוך בית. בים הוא היה צולל אחרי כמו מניפה  של אצות  ורוקד מסביבי.  

לא אהבתי סיכות או קוקיות או קשתות. אהבתי אותו ככה חופשי וסקרן.

בכיתה ב' התחילו האקציות. המחנכת נכנסה לכיתה והודיעה ברוב טקס שבכל יום שישי יערכו בדיקות כינים על ידי אחות בית הספר. בכיתה. מול כולם.ההכרזה עברה על יד שיערי כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה. מעולם לא העליתי בדעתי ששיערי ומבצרי יהיה פרוץ לליסטים ושודדות מוצצות דם. 

ביום הבדיקה חשכה עלי קרקפתי. שולחתי הביתה עם פתק נוזף. לילדה יש כינים. כל הדרך הביתה גררתי את הילקוט מאחורי, מעלה שובל של אבק אבלים. בשיער מושפל מסרתי לאמא את הפתק.  

אמא לא נבהלה. שינסה סינר, מסרקים, נפט ומגבות ישנות. היא עמלה שעות בשדות המוקשים ופירקה אותן אחת אחת. למחרת הגעתי לבית הספר בשיער מבהיק אך דליק משהו. עברתי את הביקורת וחזרתי לכיתה צוהלת. 

אחרי שבוע כשלתי באקציה. שוב פתק. שוב נפט. שמחה וצהלה. שבוע אחר כך, חוזר חלילה. שעירה לעזאזל. 

ביום שיש בצהריים אבא קרא לי ללוות אותו למרכז המסחרי. אמא נעלמה בחדר השינה ועיניה אדומות. בטח החום. או אבא. או שניהם. במרכז המסחרי פנינו לספר. אבא אמר שנכנסים לשנייה רק לספר לי את הפוני. ממש רק טיפה. מהצדדים. שנייה והולכים. מה יש לי לפחד עם אבא?

התיישבתי על כיסא המלכות, רחרחתי בהנאה את ענני הטלק והבושם וחשבתי איך לבקש מאבא אחר כך לקנות לי את הטרזן החדש שיצא. לא שמתי לב מה קרה שם בכלל. 

עוד לפני שהספקתי למשש את הפוני טרם לכתו נאסף שערי ביד החלטית ומספריים גדולות נצמדו אל עורפי וגזרו את הבית החם. שתיקה נוראית התפרצה אל החדר. אף זוג עיניים לא יכול היה להביט באחרים. קמתי. רצתי. ברחתי לים. 

אמא מצאה אותי על החוף שעתיים אחר כך. היא התיישבה לידי על החול בלי מילה. ליטפה את שיערי החבול בשתיקה ונישקה. הרגשתי את הרוח זורמת בתוך שערי, המים היו קלים על ראשי, אבל הלב. הלב שלי היה כבד.