במסגרת בחינת-עד-איפה-אני-מסוגל-להחזיק-מעמד (להלן: "הדברים שאני מעולל לעצמי") נסעתי אתמול לחיפה כדי להירשם לתואר שני בסטטיסטיקה, התמחות באקטואריה.

לאלו הנורמליים מבינינו ששואלים עכשיו "תואר שני באקונומיקה?!", אקטואריה הוא בסה"כ אחד מהמקצועות היותר משעממים בצד הזה של כדור הארץ (ולמען האמת, גם בצד השני...).

מדובר בשילוב של סטטיסטיקה ומימון (אוי הברוך...) שנותן ביחד את אחד מהמקצועות היותר מבוקשים בשוק.

המקצוע המדובר, שבשתי מילים, מתמחה בהערכת סיכונים בתחום הביטוח (בעיקר) -בכדי להעצים את הכאב המתגבר בצד- נלמד רק באוניברסיטת חיפה.

מתחילת הסמסטר ועד לקץ הימים (או סיום התואר, המוקדם שביניהם), אני צריך לבלות מעכשיו בין יום ליום וחצי בשבוע בחיפה.

תמיד הייתי בטוח שאחרי הרצליה יש בור ענק שכל המכוניות נופלות לתוכו.

מסתבר, שאם ממשיכים ישר, מגיעים לחיפה.

תמיד חשבתי שחיפה זו בסה"כ פרופוגנדה של הממשלה.

שאין מקום כזה באמת.

לקח לי שעה ברכבת, ועוד שעה (!) באוטובוס להגיע לאוניברסיטה.

שם חיכיתי שעה בכדי להירשם, תוך כדי שינון נמרץ של כללי הירידה למקלטים.

שרק לא יפול עלי איזה זילזל.

אם כבר תיפול קטיושה, היא בטוח תיפול לי על הראש. עם המזל שלי, אם יפגע מטאור בכדור הארץ, הוא יטווח אותי עוד לפני שיכנס לאטמוספירה.

אחרי שעה של המתנה שבה קראתי את הארץ על כל נספחיו פעמיים, עישון נמרץ וצריכת קפאין, לקח לי בדיוק חמש דקות להירשם ולהתחיל את המסע חזרה לציביליזציה.

האייפוד שלי שבק חיים בדיוק כשהגעתי לחניון של תחנת הרכבת באוניברסיטת ת"א.

נשמתי את האוויר המזוהם של תל אביב, והרגשתי שוב בחיים.

אוי, חיפה. זה רחוק.