אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
למחרת, מוצאי שבת צפיתי בהצגה "עניין של גברים" בתיאטרון תמונע. המחזה נכתב על ידי פרנץ קסוור קרץ ותורגם לשפתנו על ידי שמעון לוי. אכן, מרתה מוכנה לרדת הכי נמוך בשביל לזכות במעט תשומת לב שתציל אותה מבדידותה. הכי נמוך – כי היא צולעת, כי היא לא יפה, כי היא כבר לא צעירה, כי היא בודדה כמו הכלב שלה אותו היא אוהבת. כלב שמעורר קנאה בלב הגבר הגס ששונא את עצמו וגם אותה ומוציא את זעמו על הכלב, אולי כי מרגיש בעצמו כמו כלב? גבר בודד, נואש, חסר מודעות, חסר תקווה, חסר עתיד. ומה יעשו גבר נואש שמתעב את עצמו שבא לאישה נואשת כמהה לאהבה, מה יעשו השניים אם הוא מציע לה זיון גס, חסר רגש והיא מציעה לו את עצמה? לאן השניים הללו יוליכו את עצמם? לא, לא אספר לכם את סופו של המחזה. צריך לראות כדי להאמין.
ושאלתי את עצמי – מה יעשו איש או אישה שחפצים בחיים ורוצים להציל את נשמתם. מה יעשו אם אין שם אדם שיגאל אותם מבדידותם. איך ישמרו על נפשם מזיהום, מהשפלה, מריקנות, מהפחד הקיומי. שהרי לא נוכל להימלט, אף לא אחד מאיתנו, מרגעי בדידות ופחד. גם אם נחשוב לתומנו שנוכל לברוח הרחק הרחק מהם, מעצמנו – להתמכרויות למיניהן – סמים, סקס, עבודה, הימורים, קניות – נגלה בסופו של יום שהם – הפחד והבדידות צמודים לעורנו ולא מניחים לנו. פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל אמר פעם באחת מהופעותיו בטלביזיה את המשפט האלמותי הבא:
הנה דברים שכתבתי לפני כמה שנים ברוח זו: "עקרה" בדידות אינה מחלה. בדידות היא חלק מסיפור חיינו. לפעמים היא באה והולכת. לפעמים היא נצמדת לעורנו ומזכירה לנו את חדלוננו וימינו הספורים על פני האדמה. בדידות היא מצב קיומי. בדידות יכולה להוליד יצירה, מחשבה פורייה, רעיון חדש, וגם משמעות לסבלנו. בדידות יכולה לנקות אותנו מרעלים, כמו צום. בדידות ללא פחד יכולה לחסן אותנו לעמוד מול חיינו באומץ, בגאווה, בנחישות. לפעמים נולד מתוכה הפרדוקס הגדול – רצון להתחבר לזולתנו. התחברות נפשית לאדם אחר – היפוכה של הבדידות. היא אפשרית אם לא נפחד.
|