ציפורים מתות בסתר או, The Thorn Birds

הוא רומן מאת הסופרת האוסטרלית, קולין מקאלוג, שנת 1977. אשר הפך לרב מחר.

הרומן מתמקד בשפחחת קלירי ועוסק אודותיה.

העלילה מתפרשת על פני יבשות ונמתחת לאורך 60 שנים.

מי שזוכר א/או ראה זוכר את ריצ'ר צ'מברליין בתפקיד הכומר ואת סיפור אהבתם של בת המשפחה מגי לכומר ראלף.

זהו סיפור על קונפליקט בין גוף לנפש ובין צו התבונה והחברה לתשוקה בלתי ניתנת לריסון הנפרש לאורך חיים שלמים.

חברים אני לא מבקרת סרטים וספרים במקצועי אבל הספר הולך איתי שנים מאז נערותי ואת הסידרה מאד אהבתי.

אז מה אני רוצה?

ולמה אני מספרת לכם?

ראשית זו המלצה למי שלא ראה, לקחת את הסרט ולצפות!

לא לשכוח להניח ליד ממחטה, גרעינים ועוגת שוקולד חמה ... להמתיק את העצב והכאב.

וחוץ מזה לשתף אתכם, בהקדמת הספר כתוב כך:

האגדה מספרת על ציפור המזמרת רק פעם אחת בחייה,

בקול ערב יותר מכל יצור אחר על פני האדמה.

מן הרגע שהיא נוטשת את קינה היא מחפשת עץ עוזרד ואינה נחה עד שהיא מוצאת כזה. ואז, כשהיא מזמרת בין הענפים האכזריים,

היא משפדת עצמה על הקוץ ארוך והחד ביותר.

וכשהיא גוססת היא מתעלה על יסוריה ומיטיבה לשיר מן העפרוני והזמיר.

שיא עילאי שמחירו הוא עצם הקיום.

אבל עולם ומלואו נעצר כדי להאזין ואלוהים במכון שבתו מחייך.

משום שהמיטב מושג במחיר הכאב העז ביותר..... או שכך מספרת האגדה.

אז אני שואלת, כי שאלת האהבה מעסיקה אותי לאחרונה.

מה אנחנו עושים למען האהבה? עד כמה רחוק ? עד כמה כואב?