הייתה זו בסופו של דבר הקללה שסידרה להם את הראש, בעוד הגלים מתנפצים להם במערב. כבר כשרכבו על הדו-אופן באותו לילה הזוי , ידע שהן יטריפו את חייו. ובלילות טרוטי השינה מוקפים באריחים הערבים הירוקים הצבעוניים כל כך, לא יכול היה שלא לעצור את נשימתו למראה יופיין השמימי. כל שביקש היה ללחוש על אוזנן: "בבקשה אל תזוזו. אתן פשוט מופלאות באור האדום הזה".
כשהשתלט הכעס על הרעה שבהן, היה מבטן אחר כל כך. רחוק, מנוכר, עמום ואפור. לרגע חשש שלא היא הן. או הן היא. הקור המקפיא שהביט בו היה כשלגוני קרח חדי קצה שדקרו ודקרו ודקרו את נפשו המופתעת. הקול הפנימי המוכר קרא לו להימלט על נפשו חזרה אל המרחבים המוכרים, אל האפלה חסרת הקירות, הבלתי נגמרת. כל כך התגעגע ליופיין השמימי מלילות הזוהר, כשכל כך ביקש ללחוש בתוככי אוזנן: "בבקשה אל תזוזו. אתן פשוט מופלאות באור האדום הזה".
אך הן החזיקו בו חזק והכריחו אותו להתעמת עם עצמו ולהכיר בנכותו. משעשה כן ניבט אליו שוב המבט הזוהר, כיסה אותו שוב העור החשוף והרותח וטעם הוא שוב את הטעם המשכר כיין הילולים הנשפך בכרם. אז ידע הוא, מוקף באריחים הערבים הצבעוניים, כי יום אחד יעזור עוז ויבקש מהן: "בבקשה אל תזוזו. אתן פשוט מופלאות באור האדום הזה".
כשהגיע הלילה השחור והדחוס ההוא, היה חסר אונים ואובד עצות. עד שהפציע השחר קילל את הקללה ההיא, על שהייתה מיותרת כל כך. אבל כשגז השמש במטה קסם נמסו שלגוני הקרח. כשפג, שוב מצאו הם את גופם עטוף, משתרג ומחובר איש לרעהו במעין חיבוק של שיתוף גורל עם חום בוער כבמאחז טרום לידה. או אז אזר אומץ ולחש שוב ושוב אל תנוך אוזנן: "בבקשה אל תזוזו. אתן פשוט מופלאות באור האדום הזה". |