כותרות TheMarker >
    ';

    נפלאות התבונה

    בלוג על מוח האדם

    כל הזכויות שמורות -- לא יעשה שימוש כלשהו במאמרים ללא בקשת רשות.

    הירושימה חולמת

    29 תגובות   יום רביעי, 2/12/09, 12:33

    לא רק הבנקאי היפני שישב לידי בטיסה לטוקיו הביע פליאה על תכניתי לבקר בהירושימה. גם עמיתי המלומדים בסנדאי ובטוקיו הרימו גבה ואולי חשבו שבגלל האיום האיראני על ישראל אני מרגישה חובה לבקר בעיר הראשונה בהיסטוריה שעברה שואה גרעינית.  בני גילי היפנים, כך התברר, לא טרחו לבקר במקום, כי בניגוד לארצות אחרות בהן מאלצים תלמידי תיכון לבקר באתרי הנצחה, ברוב בתי הספר ביפן אין טיול שנתי להירושימה או נגאסקי.

    אני מאד אוהבת רכבות ואפילו כתבתי סיפור קצר בהשראת נסיעה ברכבת מאיטליה לגרמניה דרך שוויץ.  בהשוואה לרכבות בגרמניה, הולנד, צרפת ואיטליה, השירות בשוויץ מעולה: הרכבות תמיד מגיעות בזמן ולפני שנה, כאשר נאסר העישון ברכבת, הנסיעה הפכה לנעימה יותר.  ביפן, לא רק שהרכבות מגיעות בזמן, אלא שיש בהן חיבור לחשמל ואינטרנט אלחוטי לשימוש הנוסעים! כבר בנסיעה בת השעתיים מסנדאי לטוקיו התרשמתי מהשקט והניקיון ברכבת.  למרות שהיפנים מצויידים במיטב ניידי העולם, אף סלולרי לא זמזם ואיש לא ניהל שיחות קולניות במהלך הנסיעה.  בסוף הנסיעה עברו שתי עלמות חן במדים ורודים ואספו את האשפה מהנוסעים ואת בקבוקי המים והתה הירוק, בהם הצטיידו מראש כל הנוסעים, השליכו לפח מיחזור מיוחד.

    הנסיעה מטוקיו להירושימה ברכבת אקספרס אינה קצרה (4 שעות) ואינה זולה (18,200 ין).  מיד כשירדתי בתחנת הרכבת של הירושימה הזדקר מולי מקדונלד'ס, עדות נוספת לנצחון הגלובליזציה.   בדרך למלון גיליתי, לאכזבתי, שהירושימה, בה מתגוררים מעל מיליון תושבים, היא עיר מודרנית סטנדרטית עם גורדי שחקים רבים ופקקי תנועה.  בחורף הערב מקדים לרדת ביפן, והספקתי רק לבקר בהונדורי, רחוב הקניות המקושת, בו למעט כמה חנויות יפניות אותנטיות אפשר למצוא בעיקר חנויות של הרשתות המערביות המוכרות.  לראשונה מאז שהגעתי ליפן ישנתי בלילה שנת ישרים והתעוררתי ליום שטוף שמש.

    בשעת בוקר מאוחרת צעדתי לפארק ההנצחה בו מצוי המוזיאון לזכר הפצצה האטומית.  הכניסה למוזיאון עולה רק 50 ין (לשם השוואה, כוס קפה עולה 250 ין).  בקומת הכניסה אפשר למצוא מיצגים אלקטרוניים עם האינפורמציה הידועה:  בשישה באוגוסט 1945 בשמונה ורבע בבוקר הטילה אנולה גיי את "ילד קטן", פצצה אטומית עם 50 ק"ג אורניום, על הירושימה, שבה היה בסיס צבאי חשוב. במוזיאון צילומים רבים של פטריית העשן המפורסמת וההרס הרב שנגרם לעיר.  בקומה השניה מידע על ארועי מלחמת העולם השניה והמניעים הפוליטיים להטלת הפצצה על יפן ולא על גרמניה.  בהמשך מוצגת אינפורמציה מדעית על פצצת האטום ותהליך בנייתה, ואפילו מוצג שם דגם של הפצצה, שנראה כמו צעצוע. בקומה השלישית מוצגת אינפורמציה רפואית לגבי הגשם השחור שירד חצי שעה לאחר הטלת הפצצה, מחלת קרינה, מוטציות גנטיות ולוקמיה.  כ-140,000 איש נהרגו בהפצצה, הס מלהזכיר את האלפים שחלו והלכו לעולמם בשנים שחלפו מאז.

    הרגשתי די מוזר כשהסתובבתי שם.  המבקר מופגז במידע ניטרלי, כמעט סטרילי, של עובדות ומספרים.  היכן הדרמה האנושית?  בשני החדרים האחרונים במוזיאון מוצגים, מבעד לחלונות זכוכית, כמה ארטיפקטים אנושיים שנתרמו על-ידי ניצולים:  בגדים חרוכים, כלי בית שבורים, אופניים קטנים מפוחמים.  חשבתי, להבדיל, על ביקורי במוזיאון השואה בברלין, שם מוצגים מבעד לחלונות זכוכית חפצים מיותמים שהותירו אחריהם היהודים שהובלו למשרפות, ועל הדמעות שחנקו את גרוני למראה מכונת התפירה של חייט ברלינאי מפורסם.

    את סבלם של הנפגעים בחרו היפנים להמחיש באמצעות בובות דמויות אדם העולות מן ההריסות פצועות ומדממות בבגדים קרועים :

     

    ''

     

    כמו בכל טרגדיה, סיפור אישי מעורר יותר אמפאתיה מסטטיסטיקה המונית, וגם להירושימה יש "אנה פראנק". Sadako Sasaki היתה בת שנתיים כשהעיר הופצצה, אך למרות שניצלה ללא פגע, כעבור 10 שנים חלתה בלוקמיה ונפטרה. סיפור גסיסתה מוצג בתמונות, יחד עם סנדליה, צמד בובותיה, וקיפולי הנייר שעשתה.

    התמונה האחרונה המוצגת במוזיאון היא צילום בשחור לבן של צמח ה-canna שעלה מתוך ההריסות כמה שבועות לאחר שהוטלה הפצצה, למרות החשש שב-75 השנים הבאות האדמה לא תצמיח דבר, ושהיווה את סמל החיים המתחדשים בעיר. 

     

    בקומה התחתונה של המוזיאון מוצגת תערוכת צילומים של Yuichiro Sasaki, הצלם היפני שנולד בהירושימה ב-1917 והלך לעולמו ב-1980.  בתשעה באוגוסט 1945 הגיע ססאקי מטוקיו להירושימה עם מצלמתו, אך נאלץ לשוב על עקבותיו כי לא קיבל אישור מהשלטונות לצלם את עיי החורבות.  כעבור תשעה ימים חזר להירושימה וצילומי עיר הולדתו ההרוסה מרגשים עד דמעות:

     

    ''

     

    בחודשים ובשנים שלאחר מכן צילם את ילדי העיר, שבעקבות האסון הפסיקו ללמוד ונאלצו לעבוד למחייתם, אך המשיכו לחייך למרות הרעב, העוני והמחלות שפקדו אותם:

    ''

     

     ססאקי המשיך לצלם את עירו המשתקמת וצילומיו משנות החמישים מלאי חיים ותקווה:

     

    ''

     

    בכניסה למוזיאון ניתן למצוא מיניאטורה של הפעמון  מקתדרלת אורקאמי שבנגאסקי.  הקתדרלה נהרסה כשפצצת האטום הוטלה על העיר, אך הפעמון נותר עומד על תילו. צלצוליו, הנשמעים מדי בוקר וערב, הם קול השלום והתקווה:

    ''

     

    בפברואר 1981 ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בהירושימה, ובנאומו המפורסם אמר (בתרגום חופשי שלי):

    מלחמה היא מעשה ידי אדם
    מלחמה היא הרס חיי אדם
    מלחמה היא מוות
    לזכור את העבר זה להתחייב לעתיד
    לזכור את הירושימה זה לתעב את המלחמה הגרעינית
    לזכור את הירושימה זה להתחייב לשלום


    הפסל היפני
    Kazuto Kuetani ְ(שחי באיטליה) יצר פסל אבסטרקטי משיש קררה לבן, עליו נחרטו דברי האפיפיור באנגלית וביפנית.  לפסל שני חלקים המסמלים עתיד של הרמוניה ויציבות בעולם, ובראשם שני יצורים שנראו לי כשתי יונות שלום:

     

     

    ''

     

     

    משם פניתי למזנון המוזיאון שבו מוצעת למכירה, כמה אירוני, גלידה אמריקאית.  חבורת קשישים, שמן הסתם היו ילדים קטנים ביום של הפצצה, ישבה וליקקה גלידה רכה.  רציתי לבקש אישור לצלם את המחזה הסוריאליסטי, אך החלטתי לשמור על קדושת המקום...

     

    בבנין אחר מצוי אתר ההנצחה לנספים.  בירידה המשופעת לכיוון אולם הזיכרון, לאורך קירות חשופים, שוב אפשר למצוא מידע על הפצצה. אולם הזיכרון מיועד לתפילה והיזכרות בקרבנות, ובפנורמה 140,000 אריחים כמספר הנספים.  משם מגיעים לחדר המידע בו 12 מסכים המציגים את תמונות ושמות (ביפנית ואנגלית) הנספים.  במסופים בחדר הסמוך ניתן לחפש מידע על קורבנות הפצצה.  באתר זה, בניגוד למוזיאון, אסור לצלם, והייתי המבקרת היחידה במקום בו שררה דממת מוות...

     

     משם פסעתי לכיוון פארק ההנצחה שמכונה Peace Memorial Park. את הפארק תיכנן הארכיטקט Kenzo Tange, שתכניתו נבחרה מבין 145 ההצעות שהוגשו, ושהקריירה שלו נסקה בעקבות הזכייה. חפשתי, אך לא מצאתי, מידע לגבי ההצעות האחרות (בזמנו עקבתי בעניין רב אחר הויכוח הציבורי בעקבות התכניות שהוגשו להנצחת מגדלי התאומים בניו יורק).

    מטרת הפארק, שנפתח ב-1955, היתה ל"נחם את נשמות הקורבנות ולהתפלל לשלום נצחי בעולם".   העיצוב המרחבי נועד לשלב ראייה עם תפילה, והפוסע לאורכו אינו יכול שלא להתרשם מערכו האמנותי, האסתטי וההיסטורי:

    ''

     

     

    וכמו בכל אתר הנצחה שמכבד את עצמו, גם כאן בוערת אש התמיד (בחרתי להתמקד בהשתקפות האנדרטה במים ולכן ניתן לראות רק להבה זעירה במרכז):

    ''


    בפארק היו ילדים רבים שהשתוללו במדשאות ושיחקו בעלי השלכת הרבים שכיסו את השבילים, ותלמידות במדים שצעדו בזוגות כמו חיילות במסדר.  קבוצת תלמידים ניגשה אלי ואחד מהם, קרא מתוך דף באנגלית:  שלום, אנחנו תלמידי בית הספר היסודי בהירושימה ויש לנו 4 שאלות בשבילך.  בבקשה, עניתי באדיבות לא אופיינית.  מה שמך? מאיזו ארץ את? איזה אוכל יפני את מכירה? האם את יודעת מהם קיפולי נייר?  כשסיימתי לענות, התבקשתי לסמן בצבע את הארץ שלי במפת העולם.  ישראל הופיעה במפה המצולמת שהוגשה לי כנקודה זעירה.  ארץ קטנה מאד, הסברתי לתלמידים, אבל נפלאה. 

    כעבור כמה דקות ניגשה אלי קבוצת תלמידים נוספת, והפעם התבקשתי לכתוב בכתב ידי מסר של שלום, שייתלה על לוח גדול בבית ספרם.  הרגשתי כמו מועמדת בתחרות מיס יוניברס שמצהירה כי תקדיש את חייה לקידום השלום בעולם.  לאות הוקרה קבלתי מהתלמידים שרשרת קיפולי נייר המכונה אוריזורו, אותה הכינו במו ידיהם, ואותה המשכתי לענוד עד תום ביקורי בפארק, כדי להבהיר לילדים האחרים שהתרוצצו שם שכבר השתתפתי בסקר. ברקע אפשר לראות את "כיפת הפצצה" שהיא האייקון של פארק הזיכרון.

    הביקור הארוך הגיע לסיומו.  בשדרות השלום, שחוצים את העיר ומובילים לפארק הזיכרון, לצד פנסי אבן בני ארבע מאות שנים, אפשר למצוא קישוטים מודרניים רבים שנתרמו על-ידי חברות מסחריות לכבוד חג המולד. פסטיבל האורות שמתקיים בעיר מאז 2002 נקרא Hiroshima Dreamination (הצילום לא שלי):


    ''

     

    חג אורים שמח לכולם, ואיחולים לשלום נצח בעולם!
     


    בהירושימה, אגב, יש אטרקציה נוספת:  מוזיאון מאזדה, בו לא טרחתי לבקר -- עם כל חובבי המכוניות הסליחה :-)

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/1/10 06:03:

       

      מרתק, כתוב יפה ומרגש. התיאורים והצילומים משלימים את החוויה הויזואלית. תודה לך.

       

       

       

        4/12/09 14:50:


      הביקור בהירושימה היה מדהים ומרגש גם לי. המוזיאון עוזר להמחיש את מה שבלתי נתפס.

       

      בעניין מאזדה - אני ביקרתי במפעל בטויוטה לא רחוק משם - חוויה מעניינת מאד, מסוג אחר כמובן.

        4/12/09 12:19:

      כתבת מאוד מעניין ואינפורמטיבי!

      נתת ממש הרגשה מוחשית של הטיול.

        4/12/09 07:30:


      ריגש אותי הפוסט הזה.

       

      אני זוכרת שכילדה, קראתי סיפורת ילדים על הירושימה ונגאסקי.

      כשילדי גדלו ורציתי להקריא להם גם - לא הצלחתי למצוא בשתי ספריות גדולות, אף ספר אחד

      המתאים לילדים בנדון.

      תודה אלומית על הטיול להירושימה. קרוב לודאי שלעולם לא הייתי מגיעה לשם לבדי..

       

       

        3/12/09 21:52:

      בביקורי במוזיאון עניינה אותי דווקא התיזה היפנית שגרסה שלאמריקאים הייתה אפשרות לזרוק פצצה גרעינית על גרמניה,

      אבל הם העדיפו לזרוק אותם על יפן.

      הנימוק היפני: אפליה על רקע גזעי. מה שמותר לעשות לאדם הצהוב אסור לעשות לאדם הלבן.

      נדמה לי שיש בזה יותר משמץ של אמת.

       

        3/12/09 18:03:

      את מרתקת אותי. בצילומייך ובכתבייך.

      * שוש

        3/12/09 16:28:

      הייתי שם לפני כ 19 שנים - ההתרשמות שזכורה לי מהמוזיאון שונה - אני זוכר אריח (בלטה) ממדרכה שעליו כתם כהה - ההסבר היה שהכתם הוא כל מה שנשאר מאישה שהתאיידה מלהט הפיצוץ, תמונות של ההריסות כאשר רק הבניין היחיד עם הכיפה עומד על טילו, אני זוכר הקלטות של דיונים במטה האמריקאי בראשות טרומן שבהן מובאים בקור השיקולים להפצצת הירושימה - העיר נמצאת בעמק וכך עוצמת גל הפיצוץ תהיה מקסימלית ויהיו יותר נפגעים.

      אני זוכר תצוגה מאופקת, מינורית שמתאימה לעיצוב והתרבות היפנית אך העבירה לנו את עוצמת האסון - אני זוכר שביציאה מהמוזיאון שמחנו שאנחנו לא אמריקאים - שלא ידנו היתה בזוועה הזאת וקיווינו שלמרות החזות המערבית מי שרואה אותנו מזהה שאנחנו לא אמריקאים.

       

        3/12/09 15:26:

      פוסט מדהים, מאוד מרגש. הבנתי שהיפנים לא הקדישו הרבה נקודות מבט אישיות(חוץ מאותה ילדה) , אלא רק כלליות על ההרס הכללי ולא על סיפורו של כל אחד ואחד.
        3/12/09 01:01:

      רציתי לאמר לך שהצילומים שלך, יופי.
        2/12/09 23:34:


      תודה על פוסט מעשיר ומהנה. הנימה האישית תמיד תורמת לחווית הקריאה ומוסיפה רבדים. התרבות היפנית מרתקת ומעניין לשמוע על התפיסות שלהם ועל ההתייחסות שלהם להסטוריה. הצילומים יפייפיים ותורמים לחוויית הקריאה.

      שירלי 


      אלומית יקרה. תודה על הפוסטים האחרונים שהותירו בי חיוך

      כוזי

        2/12/09 18:47:

      ודה לך אלומית, על הפוסט המרתק והמרגש!
        2/12/09 18:23:

      מרגש מאוד, אלומית

      תודה לך.

        2/12/09 17:49:

      צטט: d-schiffer 2009-12-02 17:39:03

      האם את הפוסט המרתק על המוח הדיכאוני כתבת מיפן?

       

       אכן, את הפוסט  חשיבה חיובית במקום פרוזאק כתבתי בליל שימורים בטוקיו.  גם כשאני ב"חופשה" אני עובדת :-)

        2/12/09 17:48:

      מרתק להמשיך איתך במסע היפני
        2/12/09 17:39:
      אה, כן, שכחתי: אהבתי את התמונה עם האנדרטה באמצע - סימטריה יפהפיה (זו עם המים, על אף שצולמה בכישרון, עושה לי סחרחורת...).
        2/12/09 17:39:

      האם את הפוסט המרתק על המוח הדיכאוני כתבת מיפן?

      חג אורים שמח גם לך

       

        2/12/09 17:37:
      היי, סדקו רוצה לחיות! אולי הספר הכי יפה של סדרת מצפן! אגב, אוריזורו, זו שרשרת אוריגאמי? הבנתי נכון? תודה על הפוסט המרתק.
        2/12/09 17:15:
      שמחה בשבילך שהגשמת חלום - ושאת מצליחה הפעם ממש לבלות (בניגוד לפעם שעברה).
        2/12/09 16:40:
      איזה יופי שתלמידי בתי הספר שלהם פתוחים ככה לאנשים מהעולם... הלוואי שאצלנו זה היה ככה. באמת מרתק. הכל. למרות שלא מזמן גמרתי לשכתב את המדריך לשם, עדיין רותקתי. 
        2/12/09 16:37:

       

      לקחתי את זה מובן מאליו

      שאת יודעת זאת

      כי  הפוסט שלך מקסים

      על תכניו וצילומיו

      כמו הקודמים.

      אלומית

      כשישבר לך לחקור

       את "המוח המטופש" שלנו

      את תוכלי לתרום

      לנשונל ג'יאוגרפיק

      , ללונלי פלאנט

      או אפילו מישלין

      ממכמנייך.

        2/12/09 15:33:

      לפני ימים ספורים, היה סרט בטלוויזיה על הירושימה ונגסאקי. כלומר, על מה קרה לאנשים שם. שיחות עם ניצולים מצולקים ואומללים.

      פציעות איומות. ילדים שנשרפו בצורה כל כך מחרידה וטופלו בתנאים פרימיטיביים. רק בשנים האחרונות הממשלה החלה לממן את הטיפולים.

      סיפרו על הרעב, המחסור, הכאבים שלא עוזבים את הגוף עד היום. על הסרטן, על הילודים עם מוטציות. על הבדידות והגעגועים למשפחה שנהרגה.

        2/12/09 14:18:

      פוסט מרתק וכשרון הכתיבה הוא עוד כשרון שהתברכת בו.

      את דברי האפיפיור ראוי לזכור ולקדש

      אולי רק להחליף את שם המלחמה...

      ושוב תודה לך על הטעימות המובחרות שאת מביאה לנו מארץ השמש העולה

        2/12/09 13:27:

      תודה אלומית על הפוסט המרתק.
        2/12/09 13:12:


      אלומית סיפרת פה פרק מאלף

      ואין ספק שגם "להתעלף" מהיפנים

      האלה, עם הסטריליות ומידור הידע.

       ובאמת מעבר לכיבוש השני והשלישי

      של האמריקאים ,קודם הפצצה ואחרי זה

       מקדונלד

      והגלידה הקרההמחכה לאורח המוזיאון

       לצנן את מראות העיניים

      כשיוצאים משם.

      אני מוכרחה להגיד לך שאותי זה ממש לא מעודד

      לדעת שילדי יפן לא מבקרים שם,מכיוון

      שזו הוכחה כמה היפני בעצם בהכחשה

      עם מה שהוא עבר במלחמה, והכחשה אומרת

      בדרך כלל דברים טובים על ההשרדות שלהם,

      כמה הם נפלאים!~!![והם אכן חושבים כך]

      אך גם הכחשתם מעידה על דבר רע

      כשזה מתקשר   בהטמעת רשעות אבותיהם

      אשר שיתפו פעולה עם היטלר,זו גם לא פעם

      ראשונה בהיסטוריה שיפן מתחברת לרשע

      וחוסר הכרה בעניין וחוסר הלקאה על טעויות היסטוריות

      אינן מבחינת דבר מעודד  לכל העולם.

      למזלנו הם מוגבלים בהעצמת נשק

      ואולי זה מה שמציל את שכנותיה,היום

      ואף בעתיד.

      ואת יודעת כנראה ההסטוריה של

      המאה שנים האחרונות טרם נלמדה כראוי.

      החכמת אותנו.

        2/12/09 13:09:
      תודה על פוסט מעניין ומרגש!

      פרופיל

      אלומית ישי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין