| עשר בלילה, אני בפינה שלי, שדרות מדיסון ורחוב 34, פברואר, קר, קוראים לי ג'יי ואני קבצן. פעם הייתה לי חברת סטרטאפ בנסיקה, עליתי על רעיון, המצאתי תכנה שמחברת בין הטלפון הסלולארי של הילדים לפלפון ולמחשב של ההורים, ומסמנת להם בכל רגע נתון על המפה איפה הילדים שלהם נמצאים. חשבתי שמצאתי מכרה זהב, משקיעים עמדו בתור, כמעט סגרתי עסקה אבל אז היגיע משבר הבועה והסטארטאפ שלי צנח כמו הנאסד"ק, קו אדום עם חץ בכיוון אחד, עד לקרקעית.
התחלתי לשתות, רציתי לשכוח, תוך חודש אשתי עזבה אותי עם הילדים, תבעה את כל מה שהיה לי, וגם זכתה במשמורת עליהם.
קצת התחרפנתי, אמרתי לאנשים שאני המשיח, הסתובבתי בחוצות מנהטן, הרמתי את ידי וברכתי את העוברים והשבים. הבטחתי להם שאני ארפא אותם, אם רק יתנו לי דולר או שניים. הסטארטאפ הזה לא כל כך הלך, מי שמע על משיח לבוש סחבות וחסר פרוטה? אחרי שני ביקורים רצופים בתחנת המשטרה ובילוי מאחורי סורג ובריח, הזהירו אותי שאפסיק להפחיד אנשים או שלא אראה אור שמש הרבה זמן, האמת די נבהלתי, אני מניח שזה בעצם מה שגרם לי להתפקח, החלטתי להיות קבצן.
אלפי אנשים חולפים על פני מידי יום, כשהמבט שלהם נפגש בשלי, הם מסיטים את עיניהם במהירות הצידה, כאילו שאני אוויר, חפץ, שאף אחד לא רוצה לקחת הביתה. לא תאמינו, אבל בעצם הנוכחות שלי אני מאיים עליהם, אני חושב שעבור חלק מהם אני מהווה את הפחד הכי גדול, פחד הישרדות. כשהם רואים אותי, הם מדמיינים את עצמם ברחוב, כמוני, אחרי שאיבדו את העבודה, הבית, המכונית, האישה, הילדים והכסף שלהם, הפחד הזה גורם להם לרגע קט, לשינוי בקצב הלב, לנשימה חטופה ולהזעה בידיים, למרות שמינוס ארבע מעלות ברחוב. כשהם נכנסים מהרחוב למשרד המחומם שלהם, לפחות שעה אחת הם יעבדו בקצב מטורף כמו שלא עבדו מימיהם, הפחד הוא גורם מדרבן, למי שמפחד כמובן.
יש את אלה שרואים אותי עשרים מטר לפניהם, ומחליטים לתת לי סנט או שניים, כדי לעשות את המעשה הטוב של היום, אני מכיר אותם, יש להם הבעת פנים של "כמה אני מרוצה מעצמי אני הולך לתת לקבצן כמה סנטים, אני אדם טוב" הם מתקרבים אלי, מאטים את הליכתם, מכניסים את היד לכיס, מפשפשים, לא מוצאים מטבעות, חשים רק שטרות, וכאשר אין הם בטוחים שזה שטר של דולר, עולה הבעה של מבוכה על פניהם, והם ממשיכים הלאה בלי לעצור. נדמה לי שהם חושבים שהם יותר טובים ממני, כי יש להם כסף, אבל אם יש להם מדוע אין הם נותנים אותו, אני חושב שבעצם הם עניים בדיוק כמוני.
ויש את הנשמות הטובות, אלה שלא יכולות בלי לעזור, רובן נשים, אני לא יודע למה, אולי הן רואות בי את הילד שלהם וחושבות שאם הן תעזורנה לי, הן תחסוכנה מילדיהן את ההתמודדות עם הקשיים של החיים. אני לא כל כך מבין בפסיכולוגיה, אבל לדעתי נשים חומלות יותר, הן מביאות לי מעיל, שמיכה, וגם קצת דולרים, הן אפילו מעיזות לדבר איתי מילה או שתיים, אבל לא יותר, הן עוזבות מהר את המקום, שרק לא יראה אותן מישהו שהן מכירות.
אתם יודעים גם לקבצן יש תפקיד חשוב, התפקיד שלי לקפוא למוות מתחת לחלון שלכם, אולי זה יגרום לכם לצאת לרגע מחוץ לבועה שבה אתם חיים. מחר יהיה כתוב בעיתון שחסר בית קפא למוות, במדיסון ושלושים וארבע, ולאף אחד לא יהיה אכפת.
קר, שתיים עשרה בלילה, אני שוכב בתוך קופסת הקרטון החומה שלי, בקושי מרגיש את אצבעות הרגליים, אני חושב שאני מאבד תחושה, אני עייף מלעמוד על הרגליים שש עשרה שעות כל יום, אבל מה לעשות זאת העבודה שבחרתי. מינוס עשרים מעלות יהיה היום בלילה, אומר החזאי בפלזמה של רדיו שאק בחנות שממול. אט אט אני מאבד תחושה בגפיים העליונים, השמיכה דקה, היא לא מגינה עלי מפני הרוח הקרה, הראייה שלי כבר לא כל כך חדה, מתחשק לי לישון, אני נאבק בעייפות, אבל מבין שאסור לי, אסור לי להירדם, אם אירדם לא אתעורר יותר, העיניים נעצמות, אני נאבק בעילפון, שוקע......
התעוררתי מול מסך המחשב, לפוסט האחרון שלי "הקבצן" נכנסו 735 אנשים, אף תגובה. |