וידיים מחטטת בין פצעים מרחיבות את בור כתיבתי והכאב פולט ריח ריקבון, ככה מרגיש דימום, להיזכר בחיים. ועיניים פולשות מיירות חצים, פוגעות אצלי בדיוק בבטן, בשדים שמתבגרים בגוף שכמל, כל יום עוד ויותר ואחר, הוא אחר. בלבדות שגיליתי פתאום בכמה שהיא נעימה לי. מכרת, והזמן טס ומה שפעם נראה כנצח תלה תאריך תפוגה מחר. פתאום הפרטי שלי הפך המוני ופרוץ, כולכם פלשתם לנשמתי. אני לא מוכנה יותר.
אז אני כאן. |