בואו נראה.
נרדמתי בשתיים וחצי לפנות בוקר.
קמתי בעבור הילדים כבר בשש, מה שמשאיר לי ארבע שעות של איזון כללי בעבור איזון הנפש.
מה שלבטח אומר ש....אני בגרעון חסר סיכוי באשר ל נ פ ש!
אבל קמתי והספקתי והילדים אפילו יושבים כעת ושותים תה עם ופלים ואפילו הספקתי לסדר לקטנה את התיק לגן ויש לי עוד כמה דקות מעטות לשבת כאן ולכתוב לכם על....כ ל ו ם פחות או יותר.
אבל גם הכלום הוא חלק מאיתנו, לחלקנו יותר אחוזי כלום ולחלקנו מעט פחות.
ויש כלום המרגיש כשומן טרנס, מן כזה שומן שסותם צינורות, שומן שרוף שנדבק לדפנות וכדאי מאוד לגרד אותו לפני שיסתום כליל.
אז אני כותבת כאן על הכלום הזה, כי ככה אני מנקה אותו מהדפנות ואתם? אתם כיור נפלא בעל תכולה בלתי נגמרת, פשוט סופחים וסופחים ופתח הניקוז שלכם איך שהוא אף פעם לא נסתם, גם אם אני שוטפת אליכם חלקים בלתי נספחים.
לאלו, הלא נספחים, אתם עושים גריסה בואקום וככה מעלימים אותם מהתודעה שלכם ואני אפילו לא יודעת שהם עברו ליחידת החיסול של התודעה ואשרינו וטוב לנו.
בשעה הזו, אני בעיקר עסוקה שלא להתעצבן וככה הולכת לי על ביצים, בין טיפות, בין הכנת כוסות תה בטמפרטורה לא כואבת, הכנת תיקים, נסיונות שלא לגרום לערים להעיר את הנמים, בנסיונות לא פחותים שלא לגרום לנמים להתעורר ולעורר את הערים לכאורה(אותי), בניסיונות להוריד לנוכחים אוקטבות כי בשעה שכזו איך שהוא הכל נראה לי בווליום מעט חזק מדי והוויסות החושי שלי בלתי מווסת באופן מדאיג.
טרם שתיתי קפה ושני שליש מאהובי הרועשים יצאו כעת את הבית ויש כאן לפתע שקטטטטטטטטט, השקטטטטטטטטטט שאני כל כך טורפת בכל רגע ורגע בו מתאפשר לי.
השקט האינטימי הזה המאפשר לי לשוב אל הכלום, הכלום הכי מלא בי בעולם, הכלום הנפלא הזה של תחילת יום, שטרם גורדו קורי השינה, שטרם נשמעה המיית הטלפון המערער את השלווה, שטרם...
וכעת אני מניחה אתכם ואת הטרם שלי בצד, נושקת לכל ברכות ופוסעת אל עבר השיגרה הסוחפת שלעיתים נוהגת אותי בשיגרע-תיות אכזרית ולעיתים, ברגעי חסד מופלאים שכאלו, היא הופכת לדבר הענוג והנחשק בעבורי עלי אדמות.
יום נפלא גלית. ♥
|