חלק א:

"היי חבר'ה" קראה דיינה מהשחור " ההצגה נגמרה... אולי עכשיו יהיה למישהו אומץ להצטרף אלי?... אני לא רואה כלום!!" המשפט הסתיים בצחוק מתגלגל "איזה כיף זה, כאן למטה!"

שוב היינו באותו מצב כמו קודם - עיוורון, בלי יכולת לזוז.

על ידיו ורגליו, ממשש בחשיכה, אסף סאני את כל ששת פנסי הגז והדליק אותם, יוצר שלולית אור בקוטר של כשני מטרים. במאמץ, יכולנו עתה לזהות את מתארי גופן של שלש הנשים ליד המים. הן קמו על רגליהן, דיינה עירומה - פרט לקסדה שלראשה - ונושאת את בגדיה תחת זרועה. אוחזות ידיים הן התקרבו לאיטן אל האור. נדמה לי שבכל זאת, עינינו אכן הפכו רגישות יותר, שכן יכולנו עתה לבנות את המחנה הקטן שהיה ארוז בחבילות. באיטיות הצבנו את האוהלים סביב האורות, במרכזו של שטח נרחב למדי שהיה אמנם רטוב, אך חופשי מהטפטוף המטריד של גשם המערות. מסתבר שהיינו מזי רעב, שכן נטלנו כל אחד שתיים מהארוחות המתחממות-מעצמן שהבאנו, והתחלנו לזאוב אותן עוד בטרם הגיעו לטמפרטורת החדר.

"מעניין כמה אנשים בעולם ראו תופעה כזאת במו עיניהם" אמרה דיינה, מצביעה להדגשה במזלג הפלסטיק שבידה. היא ייבשה לפני כן את גופה בלבני החורף שלה, ועתה הייתה לבושה בסרבל בלבד.

מחייך לעצמי, הוצאתי את המצלמה מהקופסא, מחפש ומציג את התמונה הטובה מהארבע, על המסך.

"ולמים יש איזו ארומה... משונה" הוסיפה בין לעיסה לבליעה "לא כמו המים הארוזים. צריך לבדוק אותם".

"אני בטוח שלא רבים ראו את זה..." חייכתי אליה, מושיט לה את המכשיר. היא התבוננה באלילה היוונית הרוויה קונפטי אלקטרוני צבעוני, רובנסית במובהק, בחצי-פרופיל שופע קימורים, חבושת קסדה צהובה מלאת עניין, עוטה חיוך מאושר ומלא ציפייה - ותו לא.

עיניה התרחבו בהנאה, מעתיקה את חיוכה למציאות.

"וואו, דוד" היא טפחה בהתלהבות על כף ידי "אפילו לא הרגשתי שצילמת...! חבל שלא אמרת... הייתי מציגה תנוחה מעניינת יותר!".

המצלמה עברה מיד ליד, זורעת, להפתעתי, מבוכה קלה בקרב שאר החבורה. סאני קיבל אותה לבסוף, והוא התבונן, חייך, כיבה אותה, והושיטה אלי מבלי לומר דבר. המבוכה אפפה כעת גם אותי - ענן דביק, מעיק, של הכרה בטעות.

הוא הניד בראשו.

"ובכן..." הוא לעס "אני לא יודע אודות הנדירות... פונגולאטה היא סימביוט נפוץ במערות בצפון אמריקה... רק במושבות מיקרוסקופיות אמנם. אבל כאן... זו הייתה תקשורת, נכון דוד? ... וזה הופך את כל העניין ליחיד במינו... תקשורת בתוך מושבות וביניהן... מתואמת?" הוא פשפש בתרמילו, מביט בי מסיים למחוק את ארבעת הצילומים המיותרים ומחזיר את המצלמה לקופסא.

"תודה, דוד" הוא הוסיף. פניי וצווארי בערו בחשיכה.

"...וגם תגובות לגירויים חיצוניים" השבתי לשאלתו "ההצגה עם דיינה, וכיבוי האורות הכללי... וגם סלקטיביות - הם לא הגיבו לנצנוצי מבזק המצלמה... זה קצת מתקדם עבור אינטלקט שלא קיים, אתה לא חושב?... אתה, קראת פעם דיווח על משהו כזה?"

הוא הניד בראשו, טופח על מחשבו.

"לא" הוא פתח ביד אחת את המחשב "מעולם לא. אלה בדרך כלל נקודות אור על סלעים, לפי זכרוני. אני אדווח." הוא הקליד משהו, והמחשב צייץ.

"אני לא בטוח שזה אינטלקט, דוד" הוא שב והרים את מגשית האוכל "אולי אנאלוג של פרומונים... במים... אוי אלוהים..." הוא נאנח בחיוך, עיניו מבריקות, בולע בקדחתנות "איזה יופי זה היה!"

"מישהו - הרגיש בדיינה?" הסברתי "ואותו מישהו - החליט להרכיב ולפלוט פרומון מתאים? כזה - מנוסח בדיוק כדי שמושבות נפרדות תוכלנה לייצר ולירות בה חיצי אור?...מישהו נטול-אינטלקט תיכנן מהלך כזה?"

סאני האט את קצב לעיסתו, מביט בי מהורהר, שוקל. הוא לגם מבקבוק המים שלו.

"תיכנון..." הוא הנהן "...והקצאת משאבים, ויישום למטרה עתידית... אני מודה!" הוא חייך "כפי שאתה מציג זאת - אכן מבשרי אינטלקט, לפי הספר!"

הוא הניד בראשו, וחיוכו התרחב.

"לעצמי, אני לא ניסחתי זאת בדיוק ככה..." אמר "אבל... זו בוודאי פרופוזיציה בת קיימא, מתאימה לתצפית"

"למרות שאני מסכים" המשכתי "שיתכן והאינטלקט הזה שוכן בתוך מוח שמבנהו אנאלוגי ל... נאמר, כוורת דבורים..."

כולנו המשכנו לאכול במהירות, בדממה.

"בכל אופן - אני גמור" הוסיף סאני, לועס בתיאבון "אין לי כוח לנשום אפילו, ועוד לא התחלתי לבנות את המודל... בלי מפה לא נוכל להמשיך פנימה. שמתם לב שהאגם ממשיך מסביב ומאחורי הקיר, והמערה מתפתלת דרומה?".

"על מה אתה מדבר להמשיך פנימה?" שאלתי "לאן פנימה? אתה רוצה שנשחה לתוך המערה?!"

סאני המשיך ללעוס בפעלתנות, מביט בי בעיניים שהבריקו בחשיכה. הוא הנהן. וחייך.

"אתה מטורף" אמרתי, נדהם למדי "אני בכלל לא יודע לשחות... אתם תתעו בפנים... אתה ממש מאכזב אותי!"

חיוכו של סאני התעצם, פשוט הפיץ אור באפילה.

"אני לא באתי לכאן כדי להירתע מ... קצת מים" הוא אמר, מניח את ארוחתו על ריצפת האבן וקם על רגליו.

"אנחנו" הצהיר בנחישות, בחיוך עצום "נשחה! אם יהיה צורך!"

כולנו הבטנו בו, לועסים ובולעים במונוטוניות.

"אתה יצאת מדעתך!" עניתי, והוא בעט לעברי את הדבר שעליו נשען כשישב, שחשבתי שהיה גוש אבן. זה התגלגל לעברי ונעצר. היה זה חלק מהמיטען, רך וגמיש למגע. הבטתי בסאני - לא יכולתי להאמין - והוא הביט בי, מחייך.

"אתה ממעיט בערכי" אמר "אנחנו צריכים לבלות יותר זמן ביחד... זה 'סניידר', לשמונה"

הוא דאג לכלול במיטען סירת גומי מתקפלת! הספלאולוג המנוסה!

בעוד אני מכניס את נתוני מדידותיו של סאני לתוך מחשבו - בחור יסודי, הוא ביצע, בזריזות ומיומנות מרשימים, לא פחות ממאתיים ושמונים מדידות אורך, ושש עשרה גראווימטריות - התייעצו הוא ודיינה זמן מה, ואז נטלו היא ואביב את הערכה האנאליטית והתגנבו בזהירות אל שפת המדף שם החלו ממלאות מבחנות במים, דיינה מבצעת בדיקות ראשוניות ורושמת תוצאות, ואביב אורזת לאחר מכן את המבחנות בתוך הערכה.

הייתה זו עבודה איטית וממושכת, וסאני ואריאלה נרדמו בינתיים על מדף הסלע, קרובים זה לזו בצורה מוזרה.

בעוד המחשב בונה לו מודל, התאמצתי אני לשדל את המצלמה לרשום משהו נראה לעין בהביאי ארבע ממנורות הגז ליד שתי הנשים, שם ניסיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו. לשווא. היינו ללא אביזר התיעוד החיוני ביותר. ייתכן והמצלמה נפגעה בלחות ששררה שם - זה לא משנה. הצילומים היחידים שהיו שווים משהו נרשמו ברגישות סופר-גבוהה, ולא ניתן יהיה להגדילם. מזכרות אישיות, ולא יותר.

בסיכומו של דבר, איש מאיתנו לא השתמש באוהלים שהבאנו. לפני הכניעה לשינה, שבנו וארזנו את מה שאפשר היה, מוכנים לנסיגה מהירה במידת הצורך, והשארנו מנורה אחת דולקת - יותר כסמן של מרכז המחנה מאשר כאביזר תאורה מרחבי. דיינה פרשה שני מזרנים במקביל, גלגלה על גבי אחד מהם את סאני הישן והצטרפה אליו, ואילו אביב ואני התרחקנו בזהירות מהמרכז, למרחק מספיק כך שיכולנו - במצפון שקט יחסית - להקשיב לנגן הדיוידי הנייד דרך הרמקולים החיצוניים.

מה שנותר חרות בזיכרוני, בנפשי, מסוף אותו הלילה, למעשה תחילת הבוקר שלאחריו, הוא אביב ואני עטופים באפילה בלבד, בלתי נראים, שוכבים על מזרני הגומי הדקיקים לצלילי אוסף מיצירותיו של ויואלדי לכלי מיתר ותזמורת - בליווי בלתי פוסק, מלודי והרמוני להפליא של גשם מערות היורד על אגם שחור בלתי נראה.

שתי דקות אחרי שנרדמתי, כך הרגשתי, התעוררתי בבת אחת כשיד מטלטלת בחוזקה את כתפי. סאני עמד על ברכיו לידי.

"דוד!! תתעורר!! צריכים ללכת!!!" קולו היה נמוך אך הוא צעק "משהו לא בסדר!! נוטשים!!!" הוא משך בידי בעוצמה, מתאמץ להקימני על רגליי. חריקה אדירה, עצומת מימדים, נוראה ב...היקפה, נשמעה לפתע מסביבנו, בתוכי, מרעידה את עצמותיי ומזקירה את השערות על עורפי. היא נמשכה כחמש שניות, ונדמה.

אני "מתעורר" איטי, אבל הפעם קפצתי על רגליי, עירום, אוחז בסדין, מסוחרר והמום. רק אני וסאני היינו שם - לא ראיתי את הנשים.

"מה זה?!" קראתי, מתלבש במהירות.

חריקה איומה נוספת, מצמררת, הטביעה את תשובתו של סאני, ומדף הסלע הזדעזע לפתע וקפץ מעלה - מספר סנטימטרים, אני בטוח - כמעט מפיל אותנו. החריקה פסקה בפתאומיות.

"... מתמוטט כנראה, ואינני יודע איזה בדיוק!!!" הצריחה של סאני נשמעה מזעזעת בדממה הפתאומית.

הוא משך אותי בכוח לכיוון הסולם.

"משהו עומד להתמוטט כאן" אמר בקדחתנות "נדמה לי שהייתה רעידת..."

רעם אדיר מימדים, חזק מאות מונים מרעם רגיל, החריש את דבריו, מסתיים בחריקה אדירה, קצרה אך כה עצומה שהיא טלטלה - פשוט נענעה בפראות - את כל אבריי הפנימיים. היא נמשכה שניה ופסקה, ומיד אחריה -עוד חריקה, חזקה עוד יותר. אוזניי צילצלו ושרקו כשחדלה.

"בוא!!!" הוא צעק "בוא דוד!!!!" מחזיק בסולם, הוא החווה נמרצות בראשו "אל תמתין!!! נעלה ביחד!!! זה מחזיק ארבעה!!! בוא!!!!".

בעוד שנינו על הסולם, החלה נשמעת עוד חריקה, איומה ונוראה, מקפיאת דם ומצפידת שרירים, מתמשכת, דומה לגעיית שור בגודל כדור הארץ עצמו. כל עצמותיי הזדעזעו וחרקו יחד עם הקול הזה וקיר האבן עליו טיפסנו החל רועד קצובות, מטלטל את הסולם באלימות. מימיננו, בחשיכה המוחלטת, הופיע לפתע פס אור דקיק ומפותל, מאונך, אדיר מימדים, שהלך והתרחב מול עיניי. הסולם היטלטל כמטורף, ואוחז בו בכל כוחי התבוננתי כיצד, תוך געייה אדירה ובלתי פוסקת של אבן נקרעת, מתמוטט כל הקיר השחור שמימיננו פנימה לתוך המערה, גוש ענק של בזלת בגובה ששים מטרים וברוחב דומה, ביחידה אחת כמו קוביית דומינו, וצונח באיטיות מוזרה, על פניו, אל תוך האגם השחור.

דממה מוחלטת, מחרישת אוזניים, של שבריר שניה - ואז התרחש הפיצוץ האדיר ביותר אותו שמעתי מימיי. זה היה חזק לאין ערוך, מאות מונים אולי, מתותח מתנייע יורה כשאתה מטר ממנו. הקיר עליו היינו תלויים קפץ אחורה ברגע הפגיעה, ועיניי ראו הבזק עז של אור לבן מסנוור - מרכזי התחושות במוח נכנסו כנראה לרוויה, וסיגנאלים של שמיעה פלשו וגירו את מרכז הראייה. כאב חד פילח את אוזניי, והייתי בטוח שעורות התוף נקרעו.

רועד כעלה נידף - זה היה פחד, אני בטוח - לא יכולתי להמשיך לטפס. אוחז בעווית בסולם ההולך ונרגע, הבטתי למטה אל סאני. הוא רכן, כפוף מטה על גבי צמד החבלים.

"סאני?!" קראתי "אתה שומע אותי? אתה בסדר?!"

חוץ מצלצולים וכאב עז, אוזניי היו בסדר, ויכולתי לשמוע רעש אבנים מתדרדרות במרחק.

"הו, אלוהים!" פלט סאני "זה היה קרוב, הא?" הוא נשמע שליו למדי. הסולם רעד, עם זאת - ולא הייתי בטוח שזה רק גופי שלי שמרעיד אותו.

קול שכשוך קל נשמע לפתע מתחתינו, סאני צעק משהו לא ברור, ותוך שבריר שניה, על הסולם בגובה שלושה מטרים מעל מדף האבן, הייתי מכוסה עד מעל לראשי במים שחורים וחמימים, טובע, נסחף כלפי מעלה אל תקרת המערה. התנועה הייתה עדינה למדי, אבל עוצמתה!

סאני נחבט בגופי מלמטה והרגשתי כיצד אנו עולים ועולים ואז, באחת, שוב הייתי תלוי בכל כובד משקלי על הסולם, באוויר, משתעל בפראות ויורק החוצה מים שחדרו לגרוני וריאותיי, מקשיב לסאני נאבק לנשום אף הוא, ומחפש את משקפיי שכבר לא היו על פניי. ממשיך ומשתעל בעוויתות, ממשש בקדחתנות, מצאתי אותם לבסוף נעוצים ברצועת הקסדה.

"צונא-מי!" השתעל סאני מתחתיי "טבענו בצונאמי!... אוי, אלוהים!... זה היה הראשון שלי..."

מבעד למשקפיי הרטובים ראיתי לפתע משהו מוזר. היה אור בתוך המערה, מימיננו, מהמקום ממנו ניתק הקיר. אור חזק! משפשף בידי הרטובה את העדשות האטומות ממים, הסרתי אותם לבסוף - ואז שוב שמעתי את השכשוך מלמטה ותוך שבריר שניה מצאתי את עצמי פעם נוספת בתוך מים שטיפסו בהחלטיות והגיעו עד חלציי, ואז נסוגו במהירות. שמעתי את סאני נאבק בגל שיעולים נוסף ו... צוחק! הוא התפקע מצחוק תוך כדי שיעול וגניחות לשאיפת אוויר.

"הו אלוהים!" משתעל וצוחק חליפות "זה לא נגמר!! זה לעולם לא נגמר!!".

אני, הייתי המום. גם מאירועי השעות האחרונות, אבל בעיקר בגלל המידע שהיו עיניי משדרות למוחי. תלוי שם על החבלים, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. המילים פשוט נעתקו מפי, ואז שמעתי את סאני אומר "וואו" נרעש, וידעתי שאף הוא רואה את מה שאני רואה. השתררה דממה מטפטפת, ונשימת המערה ליטפה בעדינות מבושמת את פניי הרטובים. הסולם המשיך להתנודד קלות, והדקות נקפו בעוד אנו מנסים לעכל את המחזה החדש שלידינו.

דרומית לנו, הקיר שהתמוטט חשף מערה נוספת, גדלת מימדים. היא הייתה כנראה קארסטית במקורה, בנויה מקירטון או סלע מסיס אחר, בהיר. דרך שני מקורות בלתי נראים, בגבול תקרתה, חדר אור יום בעזרתו יכולנו לראות את גודלו של האולם החדש שנפתח ואת העובדה המלהיבה, המרהיבה, מקפיצת לחץ הדם - שהוא היה מלא, מוצף לחלוטין עד גדותיו, כשהם צומחים על כל קרן וזווית, בולטים מכל כיוון ולכל כיוון, זוהרים באין ספור צבעים וגוונים - מאות, אלפי, אולי רבבות, נטיפים וזקיפים ענקיים.

הם נראו כל כך קרובים! כמטחווי יד...

אבל האור שבקע משם לא היה חזק מספיק כדי להאיר את האולם השחור שמסביב - המערה החדשה נראתה כאילו הייתה שער לעולם אחר, כניסה המרחפת בגובה עשרות מטרים, צפה בחלל, בלתי נגישה בעליל. מבלי יכולת לגרוע את עיניי מהמראה הנהדר, התחלתי לאיטי לחפש את שלבי הסולם המכווצים, מחדיר לתוכם את נעליי, בדרכי למעלה. הייתי כל כך מותש, שפשוט שכחתי את אחת הסיבות העיקריות להיותי שם.

"דוד..." קולו של סאני היה רגיל, מהסס מעט, אך המילה היחידה שאמר הייתה רוויה ב... החלטה. לא החלטיות, אלא מין סופיות של החלטה שנלקחה.

"אני יורד למטה" הוא המשיך.

חלק ד' - הסוף