כאדם צעיר בישראל, בפתחה של שנת 2010 אני מרשה לעצמי לזעוק בשמם של רבים מבני דורי: המצב הפך בעבורנו לבלתי אפשרי. רוב רובם של ילידי סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 יוצאים עכשיו אל החיים האמיתיים עם המון שאיפות, תקוות וחלומות שמהר מאוד מתנפצים באכזריות אל מול המציאות. כן, תרמנו 3 שנים למדינה מבלי לחשוב פעמיים, כי כך חינכו אותנו. אנחנו עושים מילואים, כי מישהו חייב לעשות את זה. עשינו תואר ראשון כי אנו מבינים שהשכלה היא חלק חשוב מהוויתו של אדם מודרני, חלקנו אפילו כבר אחרי תואר שני. לא דרשנו דבר בתמורה זולת האפשרות להתקיים בכבוד, לחיות ברמת חיים סבירה ולהרגיש שבחלונות הגבוהים חושבים גם עלינו. המקום בו כל אלו באים לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר הוא שוק העבודה. כאן האנומליה חוגגת. כצעירים שרוצים לבנות קריירה רצינית שתאפשר להם רמת חיים נאותה והקמת משפחה, אנו עומדים בפני סיטואציה בלתי אפשרית. מצד אחד מצפים מאיתנו לימי עבודה שמתחילים בשמונה בבוקר ומסתיימים (במקרה הטוב) בשבע בערב, תמורת שכר מגוחך. מהצד השני הפער בין השכר למחירי הדירות המאמירים מתעצם ולא משאיר לנו שום סיכוי לחיות ברמת חיים סבירה. הפער הזה הוא לא פחות מאסון המתקרב אל החברה שלנו בצעדי ענק. הפצצה החברתית. מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שמרביתנו פשוט התייאשנו ואיבדנו עניין. צעירים ומבוגרים כאחד, הודענו על פרישה מהמציאות. הפרישה הזאת משחקת בדיוק לידי ההנהגה הכלכלית החזירית של ישראל שמזהה את החולשה של הציבור כדי להמשיך ולהיפרד מהאחריות שלה עלינו כאזרחים. שרים, חברי כנסת, פקידי האוצר, כולם חלק מהמשחק הזה. היום הם מסדרים למשפחות ההון עוד איזה נכס של המדינה, מחר הם כבר עם ג'וב מפנק באחד מהדירקטוריונים שלהן. . מה שעוד יותר עצוב הוא שאין אף גוף פוליטי רציני שמתייצב מול הצונאמי החברתי הזה ומנסה לעצור אותו. מפלגת העבודה הייתה אמורה להיות כזאת, אבל מוביל אותה אדם שבתפיסתו הכלכלית הוא יותר ביבי מנתניהו. מר"צ התיימרה להיות כזו אבל לא מתאמצת לצאת מגבולות שנקין-שדרות רוטשילד וכבר מזמן איבדה את השטח. חד"ש שולית מדיי. אפשר לדבר מהיום עד 2038 על הפצצה האיראנית, חמאסטן והבעיה הדמוגרפית. זה מפחיד, זה קליט וזה מנצח בחירות. בינתיים, מבלי שנרגיש, מתקתקת לנו פצצה הרבה יותר אכזרית ומתוחכמת מתחת לאף, פצצה חברתית. . ובכל זאת, מעט אופטימיות. . ובכל זאת, ישנה עדיין טיפה של אופטימיות. צעירים רבים מתחילים להבין שמשהו במדינה שהם כל כך אוהבים התקלקל ומחפשים אלטרנטיבה. הם מצטרפים לארגונים חברתיים, מביעים את דעתם בכל מקום ואתר ומנסים לתקן איפה שהממשלה הרסה. ישנה הרגשה שהלבה רותחת מתחת לפני השטח והיא קרובה להתפרץ ולסחוף אחריה רבים. אני משער שאם יקום גוף פוליטי שישקף נאמנה מדיניות כלכלית שתשלב בין היכולת של הפרט להתפתח ולצמוח לבין סולידריות חברתית הוא ייתן מענה לצרכים של רבים מאיתנו שעדיין מאמינים שיכול להיות פה טוב. ואולי כאנשים צעירים לא כדאי לחכות שיקום גוף כזה, אלא להשתמש ברוח הצעירה והחוצפנית שלנו כדי להקים אותו בעצמנו. . |