זה לא קורה הרבה. למעשה זה קרה לי ממש מעט.
פעם בהרבה זמן אני נופל על מוסיקאי חדש, מישהו שמגיע משום מקום, שלא שמעתי עליו לפני כן, שמצליח לשבות את ליבי. זה קורה כל-כך מעט, שאפשר לומר שכמעט התייאשתי. פעם, לפני כמה שנים, בחשתי הרבה יותר עמוק בקלחת. הכרתי את רוב מה שהתסתובב בסצינת האינדי המקומית. שמעתי דיסקים חדשים. הלכתי להופעות. שמעתי, השמעתי וכתבתי. ניסיתי כל פעם בחדש למצוא את הדבר החדש שיפול עלי ופשוט יגרום לי להתאהב בו. אבל זה כמעט ולא קרה. מה שכן קרה זה בעיקר אכזבות. אתה הולך להופעה של אמן שאתה לא מכיר, משלם ביוקר על בירה, מחכה שהאמן יועיל לעלות לבמה, וכשהוא עושה את זה אתה... לא נופל. לא שזה גרוע, בהכרח. לפעמים זה אפילו בסדר. אבל מפה ועד כניסה ישירה ללב? נדיר להפליא.
כשמצאתי מישהו כזה - לרוב היה מתעורר בי צורך עז לעזור לו, לקדם אותו. אז הייתי כותב עליו באינטרנט ובעיתונים. משמיע אותו ברדיו (כשהייתה לי תוכנית ב-106FM). מספר וממליץ לחברים. אני רוצה לחשוב שזה עזר פה ושם. אבל בד"כ זה לא באמת היה מישהו שנפל עליך משום מקום. אלבום הבכורה של אסף ארליך הופק על ידי חמי רודנר ויצא בלייבל "עננה" של יניב דוידזון. שילה פרבר הופקה על ידי רם אוריון והגיעה אלינו בחסות ליליאן שוץ - אמרגנית משופשפת שיודעת לזהות כשרון כשהוא עובר מולה. הבילויים נכנסו לתודעה רק אחרי ש-NMC כבר החתימו אותם וסגרו להם את ברי סחרוף כמפיק מוסיקלי. את אלג'יר הכרתי רק אחרי ששאול מזרחי האימתני לקח אותם תחת חסותו. ואטליז? זו להקה שהייתה מורכבת מחבורה של מוסיקאים מדופלמים ומשופשפים, שההגדרה "באו משום מקום" ממש לא הולמת אותם. יוצא שכשאני מנסה לחשוב ולמצוא את המוסיקאי הזה שבא ממש משום מקום והצליח ממש לעשות לי את זה (ממש. לא ברמת ה"טוב, יפה, נחמד") - לא עולה לי בראש אפילו שם אחד. בסוף סוג של התייאשתי. "תתחילו את המהפכה בלעדיי", המהמתי והורדתי דרסטית מינוני מעורבות בתעשיית המוסיקה. כשכבר יגיע משהו באמת שווה וגדול, יהיה כבר מי שידע על זה לפניי, ויספר לי.
וזה מה שקרה לפני כחודש.
את השם "דניאלה ספקטור" שמעתי פה ושם מסביבי, בקטנה. גם את שם השיר "הכוכב הזה מת". אבל לא הרבה יותר מזה. קצת לפני, ביקרתי בערב המחווה לחוה אלברשטיין. ספקטור ביצעה שם את "שח-מט" של חנוך לוין. לא נפלתי.
אך כמה ימים לאחר מכן הפנה בועז כהן את תשומת ליבי לזמרת-יוצרת החדשה הזאת. הוא נתן בטוויטר לינק לאלבום שלה (הזמין לשמיעה מלאה ברשת) וציין שיש לה הופעה בעיר באותו הערב. שמעתי פעם אחת, ואמרתי "יפה". "הכוכב הזה מת" (לשמיעה בראש העמוד) תפס אותי במיוחד, והרצתי אותו עוד כמה פעמים. היה בו משהו מכשף. בערב החלטתי ללכת להופעה. סוף סוף אחת שקיים סיכוי גבוה שלא אצא ממנה מאוכזב. כשיצאתי משם באמת כבר אמרתי "יפה מאוד", ואף קניתי את הדיסק שנמכר בכניסה למועדון לבונטין 7.
מאז אותו ערב, הסופרלטיבים שלי רק עולים מעלה מעלה. עד כדי כך, שיש את אלו שממש התחילו לחשוד בי. אפילו חברים! "תגיד את האמת - משלמים לך לקדם אותה?", שאלה אותי במייל ידידה. "כי הפרומושן שאתה עושה לה הוא מאוד מאוד נמרץ. מאוד". השאלה הפתיעה אותי. עניתי לה שלא, בינתיים הכסף היחיד שעבר פה ידיים הוא זה שאני שילמתי על ההופעה ועל הדיסק. זה פשוט באמת עד כדי כך עושה לי את זה. זה באמת מחזיר לי את הרצון והצורך הנושן, הנשכח, הקדום, הרדום, לשנס מותניים ולעזור למשהו שאני אוהב. לקדם כמה שאני יכול משהו שאני חושב שהוא עד כדי כך טוב, שיותר ממה שאני רוצה לעזור לאמן - אני רוצה שכל החברים שלי ינסו אותו, ואולי יתאהבו גם. בשבילם.
ובינתיים הם באמת מתאהבים. חלקם, לפחות. הכוכב הזה מת, האסימון הזה נופל: זו שבהתחלה לא התרשמה יותר מדי אומרת שעכשיו כבר הבינה כמה זה טוב, והיא רוצה לבוא להופעה הקרובה. עוד אחת כותבת במייל שאולי אראה אותה שם. אחרת מסמנת בפייסבוק שתגיע גם כן. אפילו זו ששאלה אם מדובר ביחצ"נות מוזמנת, מסומנת שם ברשת החברתית כ"Attending" להופעה של ספקטור בירושלים.
זה לא ממש מפתיע אותי. בערך יומיים אחרי אותו רגע בו נתקלתי לראשונה במוסיקה של דניאלה ספקטור, הבנתי שיש כאן משהו מיוחד, ממש יוצא מגדר הרגיל. משהו טוב במיוחד, יפה במיוחד, שונה, רענן. משהו נכון. פשוט נכון.
ואם הייתי צריך חיזוק לחוש הריח הזה שלי - היה זה בועז כהן שלא הפסיק לשחרר הצהרות און דה רקורד (בטוויטר, ובבלוג שלו) על כמה אלבום הבכורה הזה נפלא. על כמה מדובר באחד מאלבומי העשור, לטעמו (ובועז הוא אדם ששמע איזה אלבום או שניים בעשור הזה). על כמה הוא מתענג עליו שוב ושוב, ולא מפסיק להשמיע שירים ממנו בתוכנית הרדיו שלו. "אולי כשאשדר אותה בין הפינק פלויד לרדיוהד אנשים יבינו", כתב לי באי-מייל.
בועז כהן לא היחיד. "תגיד, זה נדיר שגלגל"צ מכניסים לפלייליסט לילה שיר של אמן עצמאי לחלוטין, כזה שמשחרר חומרים בלי שום לייבל, אפילו לא אחד קטן, מאחוריו?", שאלתי אדם שבקיא בנושא. "זה קצת חריג, אבל לא עד כדי כך נדיר", ענה לי ונתן דוגמה או שתיים למקרים בהם זה כבר התרחש. "זה בסך הכל פלייליסט לילה. יכול להיות שמשמיעים את השיר שלה פעם אחת ב-4 לפנות בוקר, ואז באמת שאין לזה משמעות", הוסיף. אז הורדתי את הגבה לרגע. אולי בכל זאת לא באמת מבינים כבר עכשיו מה יש כאן. רק ששבוע-שבועיים אחר כך עבר "הכוכב הזה מת", לפלייליסט יום. בלי אחד מאותם מנועים חזקים שמצליחים להכניס אותך לפלייליסט של המדינה - חברת תקליטים/לייבל, שם מפורסם כלשהו בהפקה, יחצ"נות בכירה סטייל רונית ארבל. היא שם גם בלי זה.
בואו תשמעו עוד סיפור:
מעשה בעיתונאי ששמע את אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור והבין שיש כאן משהו חשוב. הוא פנה לעורך של אחת מאכסניות העיתונות המכובדות והיוקרתיות ביותר בארץ והציע לו לכתוב כתבת פרופיל על הזמרת החדשה. "יש לנו את ההזדמנות להגיד בקול רם: 'היא תהיה גדולה' לפני שכל השאר אומרים את זה", שטח את הקייס שלו בפני אותו עורך. העורך הבין עניין. כנגד כל הסיכויים הוא אישר לאותו עיתונאי ללכת על זה. למרות שאפילו לא מדובר באכסניה שמתעסקת הרבה במוסיקה ישראלית הוא אמר לו: "תביא לי בין 2,500 ל-3,500 מילה", והגדיר קונספט מכובד להפליא לכתבה, עם זווית ראיה מחמיאה מאוד. בשמחה רבה התקשר אותו עיתונאי לזמרת וליחצ"נית שלה והציע את הכתבה. הצעה כמעט חסרת תקדים - פרופיל נרחב באכסניה עיתונאית מכובדת על זמרת שעדיין אינה מוכרת לציבור. הוא הניח שמכאן נשארה רק הפרוצדורה, וקצת הופתע לשמוע מהיחצ"נית שנדרשים כמה ימים עבור תשובה. לאחר שבוע חזרה אליו היחצ"נית עם תשובה שלילית. מצטערים, אבל מהדורת סוף השבוע של העיתון של המדינה - היא ולא שרף - מעוניינת לעשות ראיון איתה. כן, הבמה הגדולה ביותר מעוניינת לתת במה לאותה אמנית לא ידועה, לא בולטת (עדיין, עדיין) וחסרת סיפור חיים מרגש, מזעזע או צהוב. וכל זה עוד לפני שהאלבום בכלל נמצא בחנויות. אפשר לקנות אותו רק בהופעות כרגע. והנה, גם שם, כמו אותו עיתונאי, הבינו שיש כאן משהו חריג, משהו שצריך להצביע עליו ולהגיד "שימו לב".
אבל האם הפורמט השטחי והדל איתו נוהג העיתון הזה להשתמש עבור מרואייניו ידע להעביר את מה שיש כאן? האם כתביו, שלפחות חלקם נוטים להיות חכמולוגים ולתת לא פעם במה נרחבת יותר לשנינותם שלהם מאשר למרואיין שלהם, באמת יצליחו לתקשר לקורא את היופי העצום שנמצא במוסיקה של דניאלה ספקטור?
לא יודע. בקרוב מאוד כולנו נדע. אולי אפילו מחר. או במהדורה של השבוע הבא.
בכל מקרה - זה מה שאני אנסה לעשות, כאשר אכתוב כאן בפירוט על האלבום הראשון של דניאלה ספקטור.
זה יהיה בפוסט הבא, שיתפרסם פה בקרוב.
בינתיים תקשיבו. פשוט תקשיבו. עדכון: "בכל זאת מרגישה" - חלק ב' של הפוסט.  |