הפעם החלטתי לא לפשל. שעה לפני מועד הראיון כבר יצאתי לדרך. אין כמו להגיע כמה דקות לפני הזמן, נינוח, לא מזיע ובעיקר עונה לדרישות התפקיד - דייקנות ויסודיות. הבעיה שמרווח הביטחון גרם לי להיות נינוח מידי והנה אני חמש דקות לפני מועד הראיון עדיין יושב בבית קפה סמוך ומנסה נואשות ליצור קשר עין עם המלצרית לקבלת החשבון. המלצרית מתחמקת מקשר עין איתי ואני נאלץ להשאיר להשטר גדול מידי ולרוץ. כל המעליות תקועות בקומה העליונה. אני עולה בריצה לקומה השמינית, מכין בראש תירוץ לאיחור (עברתי על הדו"חות הכספיים של החברה) ומגיע מזיע ומתנשף באיחור של 7 דקות. אני אוכל את עצמי על האיחור, למה זה תמיד קורה לי?! ועוד מדובר בחברה שנותנת חשיבות עליונה ללוחות זמנים. המזכירה מקבלת אותי במבט עוין משהו ומבקשת ממני להמתין כי "המנכ"ל עסוק וזה ייקח עוד קצת זמן".אני קורא עיתון יומי, שותה מים, קורא איזה מגזין בצרפתית, שותה עוד מים, מסתכל בנוף וכך חולפת לה שעה תמימה. ההקלה שחשתי בכניסה הופכת אט-אט לתחושת פראייריות. בשביל מה התאמצתי להגיע בזמן?! פעם אחרונה שאני מאחר רק ב-7 דקות!  סוף סוף המזכירה מכניסה אותי. היא מושיבה אותי על הכסא אבל מודיעה לבוס שאמור לראיין אותי שהוא חייב לצאת לפגישה הבאה שלו. הוא ממלמל לה משהו והיא יוצאת. אני מושיט לו יד, "נעים מאוד, עובָד", אבלהוא לא מבחין בקיומי. הוא מתקתק משהו במקלדת, נזכר במשהו, רותח מזעם, מרים טלפון וצועק על מישהו "מה עם הצ'קים שהיו אמורים להגיע אתמול?". נכנסת בחורה עם סנדוויצ'ים. הוא מסמן לה להמתין. הטלפון השני שלו מצלצל הוא עונה לו דווקא בנינוחות,"לא קיבלת את הצ'קים? אני מתפלא, שלחנו אותם לפני שבוע". וכעת הוא חוזר לצעוק על הטלפון הראשון "את מי אתה מנסה לתחמן?! לא שלחת לי שום צ'ק". איזה עובד שלו  נכנס לחדר ומראה לו כמה ניירות,הוא מניח אותם בצד והבחור מחכה לידי. המזכירה שוב נכנסת ואומרת לו שהמונית הגיעה והוא חייב לצאת. שני חבר'ה צעירים שכנראה אמורים לנסוע איתו לפגישה נכנסים לחדר ומחכים, ילדה בת 8, נכנסת פתאום לחדר "אבא משעמם לי". הבוס משתיק אותה ועדיין מחובר לשני הטלפונים. נכנס איש תחזוקה עם סולם. פקידה נוספת נכנסת עם איזה גבר שמן בגופייה שמתברר שהוא נהג המונית שמחכה לו כבר חצי שעה בחוץ ומתחיל לאבד את הסבלנות. איש התחזוקה מוציא מקדחה ומתחיל לקדוח. זה מוציא את הבוס מהטלפונים "שקט שיהיה פה!" הוא צועק. החדר משתתק הוא מסתכל מסביבו על שתי המזכירות, שלושת העובדים, הבחורה עם הסנדוויצ'ים, הילדה, איש התחזוקה ונהג המונית. המבט שלו נעצר עלי. "מה אתה עושה פה?" הוא מביט בי בהפתעה. "אני? אניבאמצע ראיון" "עם מי?" "איתך?" "באמת?!" פקידה נוספת נכנסת עם ערימה של קורות חיים. היא שמה לו אותם על השולחן. הוא עושה לה פרצוף של כלב שקיבל פקודה לא מובנת. היא עונה לו שכדאי שיזדרז עם הראיון כי יש עודשלושה מועמדים שממתינים לו בחוץ. "אין לי כוח יותר לראיונות האלו" הוא נאנח "תגידי להם שזה לא אקטואלי, קיבלנו כבר את... איך אמרת שקוראים לך?".