די, מה הוא עושה פה בכלל?  זה כבר כל כך מאוחר ומחר עוד יום ארוך ושגרתי עם האידיאות של אפלטון והדיאלקטיקה של הגל והמטריאליזם של מרכס. ולא לשכוח את הייאוש של פוקו.
ואחרי זה ללכת לעבודה ולהתקשר אל אינספור אנשים ולהטריד אותם באינספור מבצעים והנחות ובעוד כל מיני התחכמויות כל כך לא הגיוניות ולענות שוב ושוב את אותן תשובות על אותן שאלות ולשמוע בסבלנות ואדיבות מזויפת את כל ההערות והצעקות וטריקות הטלפון וההתפלספויות וכל זה רק בשביל שהם שם בהנהלה יזכו בעוד כמה מנויים.. בשביל מה בכלל הם צריכים אותו, הרי גם ככה הוא בקושי מצליח לשכנע אנשים. בוריס, הקולגה שיושב לידו בעמדה אמר לו פעם שלא יילחץ אם הוא גומר את היום בלי אף מנוי כי האמת שכאן זה יותר קשה מלשכנע סיבירי לקנות פריזר, באמצע ינואר, ולא מספיק שהפריזר מקולקל, לסיבירי גם ככה אין מה לאכול כי הוא מובטל.
אבל ההשוואה הזו לא כל כך עודדה אותו כי הוא ידע שבשביל לשכנע באמת צריך לדעת לתחמן ולזייף ולעגל פינות ולנדנד לאנשים כמו ילד קטן שרוצה פלייסטישן. והוא בכלל לא כזה. הוא שונא פלייסטישן.
והוא שונא לתחמן ולעגל ולזייף ולהיות נחמד אל אנשים שבכלל לא נחמדים אליו חזרה.

בעצם, אף פעם הוא לא היה מוקף בהרבה חברים. עם כל האנשים שהוא כן התחבר אליהם במהלך התחנות השונות של חייו כבר התנתקו הקשרים, באשמתו, באשמתם, או בעצם באשמת אף אחד. ודווקא עם אותם שניים שלושה חברים שאותם הוא מכיר מאז שהחלו את תקופת הילדות התמימה והכה רחוקה, דווקא עמם הוא עדיין שומר על קשרים קרובים אבל עד כמה שהוא מעריך אותם ואת הקשרים האלו הוא בכל זאת מרגיש שמשהו כאן אולי חסר ושלא אתם היה מוכן למשל, לצאת לטיול מסביב לעולם. אולי זה בגלל מי שהם ואולי בגלל מי שהוא וכנראה שגם זה, כמו לגבי הקשרים שאף פעם לא נשתמרו, לא בגלל מישהו או משהו מסוים אלא פשוט משום שכך הם פני הדברים. כך ולא אחרת.
וגם בכל הקשור אליהן לא היו נוצרים קשרים כפי שקיווה שיווצרו. הוא היה מסוגל להתאהב במישהי באופן טוטאלי, לכתוב לה מכתבים מבלי לשלוח ולכתוב עליה סיפורי מגירה. האהבות האלו תמיד התקיימו רק מצדו אך האמת הייתה שזה לא כל כך הפריע לו. הוא דווקא אהב את ההרגשה הזו של לאהוב מרחוק והוא היה מעדיף להשאיר את זה כך מאשר לחשוף את רגשותיו ולגרום לכל זה להיעלם. לפעמים הוא דווקא כן היה משנה את אותה תבנית שבה חשב ולפיה הרגיש והיה שולח את אותו מכתב שכתב אך הוא היה עושה זאת בעילום שם. פעם הוא אפילו הרחיק לכת וכתב סיפור בדיוני שלם על עולם אפל וטוטליטרי שבו רק החזק והרע שולטים והוא הפך את זאת שאהב לגיבורת הסיפור שמנסה לברוח מאותו עולם. על הסיפור הוא חתם בשם- הצלם המאוהב ושלח לה אותו ובזה זה נגמר.  היה לו קשה להסביר את זה אך כנראה שבאיזה שהוא מקום הוא אפילו חש במעין אצילות נפש שהשרתה עליו שלווה ועצבות ביחד- להרגיש ולכתוב דברים כל כך חזקים כלפי מישהו אחר ובאותו זמן, לדעת שכל זה יישאר אתך עד סוף הזמן, או סתם עד יום מותך- תלוי מה יבוא קודם..

 וגם אם כן חולקים עם אותו אדם את אותם דברים אז לשמור על אותה אנונימיות מערפלת שאולי והופכת אותך, בעיני אותו אדם, למין בת קול כמעט שמימית שבאה במיוחד כדי לשפר את מצב רוחו ואת הרגשתו ולגרום לו להבין שבעולם הזה יש לפחות מישהו אחד שחושב עליו וכל כך רוצה בטובתו. ונכון שהוא ידע, או בעצם השלים עם כך שכל הראייה הזו התקיימה בעצם רק בעיניו שלו ולא בעיני אותו אדם, או בהקשר זה- בת אדם. בעיניה התקיימו, לכל היותר, תמיהה או סקרנות שנשכחה עם הזמן. ובכל זאת, למרות אותה השלמה ועם כל הראייה המציאותית שכן הייתה לו הוא לא יכל להפסיק מלהתמכר לאותה הרגשה טובה ושלווה, לאותה התרגשות מרטיטת לב ומכבידת גרון, שתמיד היו לו כשהיה שולח את אותו מכתב אהבה או סיפור עלום שם, מבלי לצפות לתמורה, להמשך או אפילו לתגובה קטנה ביותר למה שאמור היה לקרות אם רק לא היה חושש כל כך מקשר אמיתי.

הוא חצה את הכביש המהיר והגיע אל האזור של מגדלי הזכוכית הגבוהים. על גבי הקיר השקוף, של המגדל הקיצוני ביותר, ממש מעל הכביש, עמד לו לוח אלקטרוני גדול ששידר כל מיני ידיעות כמו שערי המניות והטמפרטורות ברחבי העולם וגם מכאן. ומדי פעם גם הופיעו בו מסרים שכל אחד היה רשאי להכניס תמורת סכום קטן של כסף. הוא דווקא אהב לעצור כאן, בכל פעם שהיה עובר מול הלוח, ולחכות למסרים שיופיעו, כי עמוק בלב הוא קיווה שאחד מהם יהיה מופנה היישר אליו. אז גם עכשיו הוא המתין כמה דקות עד שתצוגת המניות נעלמה ובמקומה החלו להופיע המסרים שנכתבו ונשלחו באותו השבוע:

מי שקורא סיפור זה מבלי שקרא לפני כן את קודמו עושה זאת על אחריותו בלבד.. !!! לא יתקבלו טענות ומענות לגבי חוסר הבנה!!!
מורט דה לה לון

@ לאנה יקירתי, את כל שירי אתן לו אוכל לחזות בפנייך ולו לרגע אחד, לואי

& לשושנה הפלאית- חודשים כה רבים חלפו מאז שעזבת וניחוחך עדיין לא מש מתוכי...עין ירוקה מחייכת

% _לכל הבודדים והבודדות שבעיר- אל ייאוש! יש פתרון למצבכם.. אני לא יודע מה בדיוק אבל אני בטוח שהוא קיים.. אז חזקו ואמצו כי בסוף אני גם אמצא אותו וכשזה יקרה אני אהיה מוכן, בטוב לבי, למכור לכם אותו במחיר מבצע של 2.99$ בלבד.. לא כולל מע"מ.. על החתום- הנביא המזוקן משדה החצבים_

&@ ילדת השלום- כמו אורו של כוכב רחוק שבו חוזים רק אלפי שנים מאז שיצא לדרכו, כך חזיתי, בדיוק ביום השנה השביעי לרצח, בדברייך הכל כך פשוטים, נכונים וחודרים, שנאמרו יותר משנה קודם לכן ושגררו בעקבותם שרשרת תגובות זועמת, בוטה ומשפילה, ולי רק נותר להצטער על שלא הייתי שם, שנה לפני כן, בכדי לצאת להגנתך..  

 סיפור זה וקודמו נכתבו, בגרסתם הראשונה, עבור הפורום `מהמגירה לדיסק` במהלך הימים האחרונים, של החודש האחרון, של השנה האחרונה, של האלף הקודם, תחת השם `סתם אחד`.

הודעה זו מוקדשת למ-יים (אותה אדמיין בתור שילוב מתוק של מריאן פייתפול וטיפטיפ הקטקטית), לדניאלה (אותה תמיד אזכור בתור הפייה הטובה מארץ עוץ), לנץ האדיב (שכשאחשוב עליו תמיד אעלה בעיני רוחי את הומר סימפסון- הדמות המצוירת החביבה תמימה וטובת הלב ביותר שקיימת) ולאינדי- גו שבעיני תמיד תישאר שילוב מחשמל וקשוח של ג`ואן באז ושל ..עינת וייצמן....
לא אשכח אתכם לעולם, שלכם באהבה- סתם 1, הפרש הנודד..

@@ לירח ולכל החתולים, היום אני עוזבת.. מרי-אן
 

... עבור אלת העצב, מודה לך על שירך המופלא.

# לשקט ולחבורתו הנפלאה- יצאתי לטייל בשביל החלב.. שלכם באהבה, אודיסיאה בחלל

% _טוב, בסדר.. שקלתי ואני מוכן להוריד את מחיר המבצע, של הפתרון העתידי לבדידות, ל- 2.77$ בלבד וזהו מחיר בהחלט אחרון! כל הקודם יזכה- הנביא המזוקן_

&@ ללוחמת החופש הפראית שלי. לעולם לא אשכח את אותו ליל דמדומים, מענג וקצר עד כדי כאב

@@& לנערת הרחוב העצובה והנוגה שלי. חיפשתי וחיפשתי, בכל הרחובות והסמטאות, אך את נעלמת. טעמן המתוק של שפתי הסוכר שלך עדיין צרוב בבשרי

&&@ לקרינה וילדי העולם- לעולם לא אשכח את צחוקיכם המתוק.

&&  לרוזמרין אהובתי- מי יתן וישמרו עלייך המלאכים בכל אשר תלכי... 

@@@  עבור מרי-אן, שכבר יצאה לטיול הפרידה שלה, וילדת הירח,המלווה אותה מרחוק, המקסימות והקסומות, תודה מכל לבי על הידידות, הקסומה והמקסימה, שרחשתן לי. שלכם- הירח

הוא סיים לקרוא ומשך בכתפיו. אלו אנשים מוזרים יש בעיר הזו, הוא חשב לעצמו והלך משם.

המשך בקרוב...