בס"ד.

למה הייתי צריכה את זה? מה היה רע לי בחיי הקודמים? חיי הקודמים... מתי הם היו? לפני יומיים? שלושה. אולי ארבעה?... בחיי, עד שנפלטתי החוצה מלועו של האוטובוס אל תחנת אגד בעזריאלי ומשם שעטתי במהירות אל כיוון הגשר הגדול, חוצה אל קניון המראות המיתולוגי שמגרד את השחקים (מאיפה שאני באה לא רואים דברים כאלה והבניין הכי גבוה בעיירה הטעונת קיפוח שאני באה ממנה הוא בכלל בן שבע קומות בלבד), לא ידעתי שכך אני מרגישה, עד שראיתי אותו מחכה לי בתחנת הרכבת. ושמחתי כל-כך שמצאתי אותו שם, מחכה לי בתחנה ההומה, המוקפת ערב רב של בני אדם עוברים ושבים, מול השאון של מחלף איילון הסואן, כאילו היה איזו אבידה ששלפו לי סדרני הרכבת מאיזה מדף במחלקת האבידות. מה קרה לי? מה נהיה ממני ולמה בכלל נתתי לזה לקרות שוב?... בחיי שלא זיהיתי את זה מקנן בי ולא נפל לי האסימון עד עכשיו ופתאום זה היכה בי, אני באמת, אבל באמת, אוהבת אותו. ולא, זו לא עוד התאהבות מטופשת, הידלקות נוסח בית הספר המקיף הממלכתי שנדלקת ודועכת אך ברגע שזו הנצה, זה משהו אחר, רציני יותר ומבעית.

ואני באמת מפוחדת עד מוות ולא בגלל שלא נצליח לשלוט בזה ככה שזה יהפוך לאסון קלוסלי רב משתתפים. מזה אני לא פוחדת כי שנינו עם אצבע על הדופק ושנינו חכמים ויודעים את התורה ומשגיחים שזה לא יקרה. אבל אני כן חוששת שהנפגעת היחידה שתצא מכאן זו אני ולי כבר אין מקום בלב לכאבים נוספים. הוא אינו מבטיח לי את מה שאינו יכול להבטיח ואני גם אני אינני רוצה בנדרים ובקונמות שאין להם אחיזה במציאות, סינדרלה זו לא אני וארמונות זה לא בשבילי לכן גם איני צריכה את שעון האורלוגין שיורה לי לנוס מן הנשף עם חצות הליל, כי אני את מקומי בטבע יודעת כול הזמן ולכן אני תמיד דרוכה ושומרת על עירנות כדי שלא להיפגע, אך האם זה יעזור הפעם?...
נכון, איני רוצה שתבטיח לי ש"י עולמות ודי לי במה שיש לי כאן, במרחק של מאות קילומטרים ממך, שהפכו עכשיו גם ל"קילומטרים רבים של כאב", מרוצפים בגעגוע צרוף ומתמשך. אינני רוצה ממך דבר פרט לכך שתאהב אותי, שתפצה אותי על בדידותי ועל הבחירות שעשיתי בחיי ועל ההקרבות שמקופלות בהן. אני רק רוצה שתתדלק את נשמתי הצמאה כדי שיהיה לי כוח לעמוד בכול השאר כמו גם במרחק שלי ממך.

אני רוצה שתאהב אותי כגמול על אמונת ליבי ששם בך את מבטחו והולך אחריך כסומא רק משום שאני מאמינה שאתה היחיד שבאמת אכפת לו ממני, שאינו רוצה בסחר חליפין באהבה ומין איתי, ושגם בסוף לא יוכל להחזיר לי בתמורה את מה שאני כל-כך זקוקה לו ממך, לאהבה שלך. זו שהתמדת להרעיף עלי עד עכשיו ובכמויות אפילו כשהדפתי אותה והתמרדתי בה רק כדי שחלילה לא אתמכר לה.
אבל כבר יומיים, עוד מעט שלושה חלפו מאז נפרדתי ממך בתחנת האוטובוסים ומאז כמעט לא שמעתי ממך וגם מן המעט ששמעתי, היה זה איזה ניואנס שונה בקול שלך. למה? בגלל שהתמסרתי לך? בגלל שנכנעתי והפסקתי לברוח ממך? אתה אומר שאתה עסוק, אבל מה חדש? ידיך תמיד מלאות בעבודה ובכול זאת, בין כול הטרדות והתיקים שנופלים עליך בזה אחר זה, אתה מוצא פנאי בשבילי, בשביל השטיקים והזוטות שלי שמתגמדים מול גודל המשמעויות של הדברים הגדולים שאתה עושה. תמיד אתה מלהטט ובתוך אקרובטיקת הזמנים, בין המיצרים אתה תמיד מוצא חרכי זמן שכאלה שאתה פותח במיוחד בשבילי. מה קרה לשיחות הלילה שלנו שהתמוססו? איך זה שפתאום אתה מקצר את השיחה שלנו בתואנה שלא נישאר לך מה לומר לי עוד? הרי אני ואתה, שני מעיינות שרק הולכים ומתגברים תמיד מוצאים על מה לדבר ואפילו אם יש שתיקות, גם להן אנחנו נהנים להקשיב עם הנשימות שלנו שברקע, רק כדי לדעת שאני נמצאת שם בשבילך מעבר לקו ואתה בשבילי ואנחנו, למרות המרחק והנסיבות, חיים זה את זו.
אמור לי מה קרה לך אהובי, אם אינך רוצה אותי כפי שאני עכשיו, מסורה לך ואוהבת כפי שלא אהבתי אותך מאז החל הקשר בינינו, קשר אותו חשבתי בתחילה לעוד אפיזודה חולפת, עד שלאט לאט, החלה לקנן בי התחושה שאתה אכן הפכת לאיש המשמעותי ביותר בחיי ולאדם הכי מיוחד והכי שונה שפגשתי מבין כול האנשים שנקרו בדרכי אי פעם.
אתה, עם החוכמות שלך והידע הבלתי נדלה שלך, שגורם לי, המכונה על-ידי בני ביתי "אנציקלופדיה מהלכת" (עם כול הכבוד לצניעות ), לחוש כאסקופה נדרסת לפניך, אתה הוא האיש הכי מיוחד בעיני ולא רק בגלל זה. אלא גם בגלל הקשב והדאגה הכנה שלך לשלומי, לחיי ולהצלחתי. אתה גם יותר מכול אחד אחר יודע לרומם את רוחי ולגרום לי להאמין באדם שהכי לא האמנתי בו אי פעם: בעצמי. זה בדיוק מה שאתה גורם לי לחוש כשאתה מחבק אותי בין אם זה חיבוק וירטואלי ובין אם זה במציאות, ברגעים הנדירים שבהם אנחנו יחד. והרי אם תלך, מי יחבק אותי ככה?...