חברים יקרים, לא רק בווירטואלי ...  דויד לוייתן – לעומק התחושה – תערוכת יחיד.

שמח להזמינכם לתערוכתו של חברינו דויד לוייתן מהקפה ...

דויד לוייתן בוגר "מכון אבני לאמנות", תל אביב. תקופה מסוימת עבד כאסיסטנט של האמן יחזקאל שטרייכמן  ובהמשך  לימד מספר שנים ב"אבני" .  עוזב את ישראל לאירופה ובמרוצת השנים יוצר ומציג לסירוגין באמסטרדם ופריז. דויד לוייתן השתתף בעשרות תערוכות יחיד, תערוכות נושא וקבוצתיות. זכה לפרסים ומלגות רבות בישראל ובחו"ל. מתגורר בכפר האמנים "עין הוד".  על תהליך יצירתו ותפישת עולמו,  כותב האמן: " אני עובד המון עם לבן, המסמל לגבי אהבה אינסופית, טוהר, התמזגות עם הנצח, קדושה... קדושת רוח האדם וההרואיות שבו במאבקו למצוא תכלית לחייו , ולהנצחת ערכו ופועלו בתוך היקום הנצחי והאינסופי. מול הנצח עומדים תחושת אפסותו,, פחד מן המוות , ותסכולו מחוסר המשמעות לחייו. הזקנה בעבודתי קשורה בצבירת ניסיון רב של חיים ארוכים מלאי מאבקים, מנסה אני להנציח בהבעת פניוה (אדם), שרוי בנקודת המתח שבין החיים למוות... אחוז תשוקה להישאר עוד ועוד, מנציח עצמו , שאיפה לחיי נצח , טרם שנגוז , נמוג  אל תוך החלל האינסופי..."  

אשמח לראותכם בין אורחינו.

 לאתר של דויד:http://www.leviathandavid.com/ 

עוף החול קם מן האפר .

מחשבות על ציוריו של דויד לוייתן.

מאת: ד"ר אנטון בידרמן.

הטקסט נכתב לקראת התערוכה.

הדבר הראשון שחוויתי כשראיתי את הציורים של דויד לוייתן היה קביעות של אפרוריות על משטחי הציורים, כמנסרה דרכה נראית האדמה, המים והשמיים מוארים באור קלוש של השמש. שדות עצומים של אפורים בהירים, אפור חם ואפור קר עם עומק של אור וצבעוניות מבצבצת בין רובדי השכבות . נוכחות של חוסר תנועה, לעיתים תחושה של חנק לוכד להתבוננות ממושכת ולמפגש עם סדקים של תקווה...  כח הכתמים האפורים, כביכול מתים/חיים לוקח אותנו לאזורי השחר והדמדומים. אור מעומעם בתרדמה וקדרות, מתוכם מבקיעה הדמות האנושית באפורים מוארים וזוהרים והופכים לתחושת שמיים מעוננים לצמיתות.  דמיון קל ומעורפל לעולם של קספר דוד פרידריך היא בלתי נמנעת. הכל מתמוסס אל האפור, אל תהום הנשייה למרות שרידי הרפאים של הצללים הלבנים. ערפל מעל מקום, האור מבעבע, לפעמים מרתיח את האפור. גופות מכוסות בחומר ואור זוהר נראות כדמויות מזדקנות לנצח.. האפקטים המבלבלים של יסודות האפורים פועלים יותר כמבטלים את הנראות  מאשר ניסיון להפוך לעיין... המשטחים צוברים רבדים ומרחבים במחזה של חידתיות המוסווית בחוסר ודאות ובחיפוש תמידי אחר זרימה והתחברות...   דויד לוייתן יוצר מרחב של אפורים לבנים כעולם ללא גבולות וכרוח רפאים הפאוסטית שביקשה להתעלות מעל לגבולות הצרים של הקיום האנושי, כדברי המוטו המפורסם למסע בין כוכבים, "להלך במקום שרגל אדם טרם דרכה בו". ציור ללא גבולות המזכיר מעט את הפאניקה בציורו של גויה, "הענק", האפור הופך לחתרני כלפי פנים ומשם כלובן עם הפנים לנשגב כלפי חוץ.... 

דויד מעדיף לצייר בחום אוקר,אפור תכלת (אינדיגו) עם הרבה לבן בתוספת רבדים של כתמי כחול, ורוד וצהוב, שנועדו אולי לסמל אופטימיות כמו שדה פרחים  או לחילופיו  כמו ריצוד המים מקרני השמש... ציוריו הם מסע אל קצה המתאר את כוחו  של ים סוער ורוגש, שלרבות מהן חיבר האמן צבעים מחלידים של אפורים הקרובים  לצבעי אוניות וספינות שטבעו. מעומק הדמון דרך האפור אל הלבן והאור, המסמל אהבה אינסופית , טוהר , התמזגות עם הנצח ואפילו קדושת רוח האדם וההרואיות שבו מבקש לוייתן למצוא תכלית לחייו , ולהנצחת ערכו ופועלו בתוך היקום הנצחי והאינסופי.  במבנה המונומנטאלי של לוייתן , הנקרא "העלמות המזדקנות מאביניון" , פרשנות פרודית לציורו של פיקאסו הנראה יותר כמו פירמידת קורבן אצטקית... הציורים של לוייתן כוללים צורות אדם קבורים למחצה בחומר יבש המזכיר חזיתות של בונקרים מבטון.. עבודות אלה מייצגות את הבלתי מנוצח, את הבלתי נראה, ואת המתכלה כאחד. כמו במיתוסים של צפון אירופה המייצג צמח השרך ואת הבלתי נראה ואם זאת מוחש מאוד.

בתערוכתו תמונת חיים / הרהורי נצח נכתב: "דמויות אנושיות נטועות בליבו של ים רחב ידיים, מרצד בגלי אור אינסופיים... מאכלסות את בדיו גדולי המידה של האמן דויד לוייתן. דמויות עירומות ב"שלב המתקדם" בחייהן, רופסות גוף ואיברים – תמונת חיים.    סלידה חמלה, אהדה ואמפתיה משחקים בערבוביה למראה השבריריות ברת החלוף בדמויות אלה." דויד לויתן של היקום אינו מרחב של שפע ואשליות... קאנט אמר פעם כי השמיים והכוכבים הם הצו המוסרי של הקוסמוס, אצל דויד הם איבדו את התמימות המוסרית והפכו לאדישות מעט אירונית במגרש העכשווי... בעבר הפעלנו את הדמיון שפנה אל האלים, באופן מפוקח ומשוחרר מכל הכבלים נאבק האמן מחדש להקסים את הקוסמוס... דויד בודאי מסכים עם שיקספיר שהאשמה לא באלים אלא בנו, בני האנוש, בפנטזיה שלנו כי השמיים וכוחות הקוסמוס הם אוטופיה וכדור הארץ שלנו, לעולם לא יהיה שלנו... דויד בחר לייצג חלום בראשיתי של עיר האלוהים במקום תחפושת, המפתח אל הקוסמוס של האמן הוא אלגורי כרעיון של ארמונות שבע השמימי – "ההיכל", אותו מקום שבו חכמים ואנשים טובים ישכונו יחד עם אלוהים... כאן בוחר דוד להביא למקום גם נשים למרות האיסור להביאם למקום המקודש, אבל לא כפילגשות ולא כמשרתות... אלא כישויות של קדושת הנצח...

האמן, כך נדמה, הוא מאותם גברים קדושים המזדהה עם אלוהים ועם מעשה הבריאה ומראה לנו את מעשה הבראשיתי של אותה פעולה שלפני המבדיל בין שמיים וארץ.   התהליך נמשך עד לרגע המסתורי של ההתגלות שהופך מבחינתו לסימון והוכחה של הכוח האלוהי באותה מידה של השוואה יש לנו את מיכלאנג'לו כאלוהי ואת מיתוס האמן כמו מיני אלוהים או נציגו עלי האדמות. דויד לוייתן נותן למיתוס עיוות מתוחכם של הכוזב, דמויותיו אינם מייצגות את הגרנדיוזיות, נאמר בהשוואה לדמויות הקפלה הסיקסטינית, שכן הוא מרמז על החלום של הארמון הארכאי של חיי נצח באמצעות משטחי צבע של מונוכרום בהיר ודמיות נצח.    עיסוק ונגיעה ברבדים האלה רחוקים מהחלומות שלנו למרות הניסיונות המעטים שאנחנו מנסים לשמור, חסר צורה עם כיוון ומשמעות  לארגן תהליך מכונן של היצירה... האמנות של דויד מפוקחת בעולם יוצרי האשליות, ציוריו מפגינים את האמת של רוברט ג'יי ליפטון המצביע על האסון כאפוקליפסה הנראית כסוף ההיסטוריה, ההיסטוריה כמנפצת וגם כמנציחה את האמונה באלמוות סימבולי ובדרך המשל היא עוסקת בזמן אפוקליפסה, זמן שבו נגמר הזמן הנצחי והופך עצמו למניפסט וממניפסט לניהיליזם רוחני וסבילות ולעקבות כדור הארץ המדהים שמביא אותנו לקטסטרופות.   למרבה האירוניה בקו תחתון, על ידי ניסיון הנפל המבקש להתרומם ולהתחדש ולחזור אל המקורות מיסטיים כדי להרים ולדוחף חזרה את התבוסה האנושית, מציע שאיפות, אימפריאליזם, אפילו אירוניה כדי להניע את האפור אל האור להכריז בפני עצמו על כישלון התרבות המערבית ולהשקיע מאמץ להציע האנשה לדמיות החוזרות ממרחקי העידנים... אולם הרבה מן הניצוץ היצירתי של הרוח הפאוסטי נראה  ביצירתו של דויד כעפר אפור מואר.. הוא מציע חלום של התחייה הרוחנית בעיצומה של מציאות זוהרת על חורבותיה ... רצון הגשמה, כמו כל החלומות, רצון שאינו יכול להתממש במציאות, אבל באדם ובאמנות, כן.    

כדי להשיג מרחבי תודעה לזרימה ותקווה, יוצק האמן בצבע אימפסטו חומר המתגבש לרוח הרעיון, גושיות של חומר דחוס, שכבות על שכבות של עבודת האמן בגווני אפורים לבנים, מעט זוהרים המכסים על תחושות החורבן, שכבה של הסתרה או הסוואה...   דויד מציע את ההבטחה האלוהית שתורגמה בעולם להונאת המלוכה שלא לומר הונאה עצמית ומלכודת באמצעות מכשיר האירוניה, שם האלכימיה חוזרת כמטאפורה להתחדשות רוחנית וישועה, , חרטת החטא המוביל אל הגאולה כאור המתגלה לתוך התודעה בזמן בו מאבדים שליטה על החיים... ההבטחה האלוהית הופכת מלכודת לתמימים בין חטא וגאולה, ההכרה והתודעה, כאוס ויצירתיות, ניוון והתחדשות, מוות, גלגול נשמות. זה לא עניין של הכרעות פילוסופיות, אלא של חוסר האפשרות הקיומית של טרנספורמציה, האלכימיה מגויסת למשימה של הפיכת האסון האנושי אל תוך החסד והצלת האמנות שלה. האמנות הופכת חסרת אונים מול כוחות החרטה על אסונות אוניברסאליים.. זהו מצב בלתי הפיך ואם זאת זהו מצב של מיתוס ריאלי שיכול במהירות לחזור על עצמו.  דויד מציע תודעה לפוטנציאל של האמנות כאלכימיה  כאפשרות לאמנות רוחנית מאירה, לפעמים מעומעמת ומעורפלת ומתוך ידיעה שהאמנות אינה יכולה לגאול את ההיסטוריה של העולם וקורבנותיה. העולם התחתון אינו יכול להיות יותר העולם העליון. האפור אינו יכול להיות זהב.. חומר הגלם אינו יכול להפוך לזהב...  הוא רק יכול להיות מיוצג  כאירוני, דקדנטי, כניצוצות של זהב כמו יצירות אמנות... אור השמיים תמיד טהור ולעיטים מזוהם על ידי האפור של הגיהינום או הארצי... ביצירתו של האמן הופכת האמנות לדקדנטית מבחירה ולא רק בגלל שאינו מסוגל לשנות את האמת של ההיסטוריה האנושית ולהביאה לגאולה ומסתפק בלרומם את הרוח והשלווה ואת היופי ובכך לעזור לנו לשאת את הבלתי נסבל. לדברי ניטשה, האמנות איבדה את האינסטינקטים שלה לחיים ונשארה חשוכת מרפא לנצח...     

האמן והאמנות בעבר ביקשו להשמיע את קולם, דויד כבר לא יכול לשיר, מצביע באמצעות ספקנות האפורים והלבנים על הכלום עם כמות מעטה של זוהר, עליהם מזהים נוכחות אנושית החוזרת מן העבר כאדם נבוב...  העיסוק המתמשך  של דויד עם קבלה ונתינה, עם השקפה ואמונה באהבה אינסופית, אהבה שאינה תלויה בדבר מבקשת לאזן מחדש אלימות ואובדן.. אובדן האלים הוא יותר מאובדן טרנסצנדנטלית.  היא הירידה אל התחתית של הארצי, משם,  בניסיון לטפס מחדש לחצי הדרך עם מעט תקווה. האפור בציוריו המסמלים את האבל ואת המלנכוליה והלבן כאור זוהר ומשחרר. דויד יוצר אחדות של שברים, יוצר כבנאי שבונה מחדש את מדרגות העלייה למרומי הקדושה שהתרסקו בגלל חוסר אחדות אורגנית ומתוך עצב רוחני בתוך ההרס והחורבות.    ציוריו של דויד הם עוף החול האלכימי שקם מן האפר.  האפורים לבנים בציוריו מומסים על ידי האור הצבע, אור האמן... ב"על הרוחני" של קנדינסקי נמצא את המאבק בין אור לחושך, בציוריו של  דויד התמוסס עולם זה לתוך האפור, אל הלבן,  כדי לבטל זהות של אשליה וליצור מתוך זהות אמנותית המרכיבה את עולמה ממעמקים של צבירה אקספרסיוניסטית ומאופקת ומהעומק הרוחני בעולם רדוד. עיסוק במטמורפוזה רדופת רוחות של חלומות שווא, בו בזמן יצירתו גם מאשימה וגם אלגית, פונה לנושאים אוניברסאליים ואל כוחות המיתוס בהיסטוריה וממשיך בהתמדתו בחיים המודרניים, קינות אפיות ושאלות על קיומו ועל מצבו של האדם, מצבה של האנושות... 

על כך כותב האמן: " אני עובד המון עם לבן, המסמל לגבי אהבה אינסופית, טוהר, התמזגות עם הנצח, קדושה... קדושת רוח האדם וההרואיות שבו במאבקו למצוא תכלית לחייו , ולהנצחת ערכו ופועלו בתוך היקום הנצחי והאינסופי. מול הנצח עומדים תחושת אפסותו,  פחד מן המוות , ותסכולו מחוסר המשמעות לחייו. הזקנה בעבודתי קשורה בצבירת ניסיון רב של חיים ארוכים מלאי מאבקים, מנסה אני להנציח בהבעת פניוה (אדם), שרוי בנקודת המתח שבין החיים למוות... אחוז תשוקה להישאר עוד ועוד, מנציח עצמו , שאיפה לחיי נצח , טרם שנגוז , נמוג  אל תוך החלל האינסופי..."  עדינות שנונה של נושאים מורכבים, התרגשות על פני שטח הציור ושרוי בתוך הלבן הלא מוחלט, מבקש לגעת בחיים וללטף חיוניות שנכנעת לפחד החיים , נעה לעבר הכחדה כהבחנה וכביקורת עצמית....

כל הכוכבים מגיעים לדויד לוייתן, הוא גם מבטיח בפתיחה יין בשפע.

תודה מראש לכל חברי בקפה.