הבוקר  הביא איתו הזדמנויות חדשות , אינספור התחלות חדשות, אפשרויות לשינויים, צעד ראשון בדרך אחרת אם רק תרצי. הסתובבתי אל הקיר וכיסיתי את הראש בשמיכה. גם היום זה לא יקרה.אחרי שבע קמתי למלא את חלקי בהתנהלות הנורמלית של הבית: הכנת הילדה לגן, התעטפות בבגדים של יום, מים וסבון בחדר האמבטיה, תיק ויציאה מהבית. את הילדה הבאתי לגן, קפה הפוך ועיתון. טלפון מאמא, טלפון מבן זוגי שכבר בעבודה, והנה אני ניצבת מול ההחלטה היומית: מה עכשיו? יש לי עבודה כלומר, מקבלת משכורת אבל אני לא עושה אותה. אני חומקת סדרתית מהעבודה. בדיוק כמו שחמקתי מבית הספר ומהצבא.  העולם לא מאתר ביעילות מניפולציות. הוא טיפש העולם. קל לעבוד עליו. די שהשארת בובה מכוסה בשמיכה והם יגידו: ישנה בביטחה במיטה וחולמת חלומות פז. אני  נזהרת ממנו מהעולם הזה מאז שהייתי ילדה. מאז שהבחנתי כמה סבל ודאגה הוא מסב לנו. כמה קל להיות נוכחת נעדרת.                                                                      

  בין הטיפות מזגזגת ומודעת למעטפת של היציבות המדומה אשר בתוכה שוכן הבור שלי. המקלט.סוג של פרי, שיושב בסלסלה לצד פרות דומים אך משנפתח מתברר, שתוכו איננו. שהבשר אינו שם. היכן המהות? היא נודדת לה הרחק מהסלסלה ומהעץ ומהשוק . היא לא תתמסר למסלול הזה. היא הלכה לחפש מקומות אחרים. כמו בסיפורים שאני מקריאה לביתי.על מסעות. רק שבסיפורים תמיד חוזרים הביתה, ואני אף פעם לא חוזרת. כי לא היה מקום ללכת אליו ולא היתה סיבה הגיונית לעזוב שום דבר.  

בגיל 32 יש לי שורה של תפקידים שמרכיבים זהות. אני מופת ליציבות ותקניות. נשואה ואם, עובדת , וסטודנטית לתואר שני, משפחה מורחבת, חברים. הכל מתקתק הכל ממוקם וסדיר.יש רק את העניין הזה שאני לא נוגעת בעולם. תעתוע תמידי בנוגע למקום האמיתי שאני נמצאת בו. אני לא כאן. לא בסל ולא בשוק ולא על העץ.

מתי נפרדתי מהקליפה והשארתי אותה לייצג אותי לבדה?

אני כותבת כדי לחיות. כדי להבטיח ממשות. אני כותבת כדי לודא שאני קיימת. אז כשאני מתפנה מהעיסוק בהסדרת העיניינים מול העולם אני מתיישבת להמתין.  אחרי שגמרתי להמנע אני יכולה להביט אל תוך הריקנות ולהמתין לצורות שיתגבשו. אחר כך הזמן נגמר לי ואני צריכה לשטוף כלים, לדבר עם אנשים ,לקחת את הילדה מהגן או ללכת לאנשהוא.

הזמן עבור הריקנות קצוב, ודורש אנרגיות כמו רומן מחוץ לנישואים. רק שאין בו כדי להציע אורגזמות או הנאות חושים. רק אי ידיעה וריקות.  לא בחרתי לחיות ככה . לא ביקשתי לראות . הזמזום הקדחתני של החיים פסק מתישהוא  והשקט שמעבר נודע לי. אין מנוחה בשקט כי אין שם כלום. אבל כשאני שוהה בו (לאחר שהשקעתי הרבה כדי להמנע מלחיות במציאות) אני מרגישה קיימת. לא פונקציה, לא תכלית, לא מימוש. רק מרגישה בחיים.

אם אני תינוק בן יום או זקנה בת אלף זה אותו הדבר. אם זה בחיים, אז יש את הכלום הצופה הזה,כשמסירים את כל העטיפות. הנוכחות הזאת שאין לה דבר עם העולם שמחוץ לה.כבר זמן מה, מעכלת שזו האמת. הופכת באמת הזו. מייצבת אותה מול זרימת המציאות החיצונית. זהו.

לפעמים כל כך מתעייפת מכל מגע עם החיצוני. הכל מתמוסס כשאני נוגעת בו: רגשות, מחשבות, חושים. הכל נוזל בין האצבעות ואובד לפני שאני מספיקה לחוות ממנו משהו. האשליות מתפוגגות בטרם סיפקו איזושהיא סחורה. אני לא רוחצת כלים. הכלים נשטפים עכשיו. אני לא כועסת. כעס עובר דרכי עכשיו. הכי טוב יהיה שתעבור דרכי אהבה. חמלה. זה לא מצב דיכאוני . אין לי רצון להפסיק לחיות. הרצון בכלל איבד מכוחו. מחשיבותו העצמית המנופחת.      

   היום יום חורפי קפוא, וגם אור השמש מתעתע ואינו מביא עימו חמימות. יפה בחוץ. שתיתי קפה בבית קפה ושמעתי נשים מדברות על כך שצפויי צונאמי בישראל בעתיד. נידמה, שאנשים מאוהבים בחרדה ובתחושת המוות האפשרי. תמיד הכל מסוכן, מוטרף,גדול מדי.  

אני בהריון שלי, במשפחה שלי, בלא נודע שבי ובקרבי. אני בחיפוש התמידי המופלא אחרי עצמי. איפה אני?

עכשיו תקופת שינוי- ההריון הזה. כבר  שנים כל הזמן שינוי, עד שאין לך מושג מה נותר קבוע מה יציב מה היה וישאר?מסלול עם עבודות,מעברים, לידות, לימודים, נישואים. אבל את המסלול יוצרת אשה נעדרת חלקית .איך זה מתקיים יחד?איפה האשה שאיננה כאן?מי צופה ומתעד?

למשל העבודה הזו. צריך להבין את זה. כבר שנה אני שם.אני שומרת בקנאות על העדרות והמנעות. כי זה מגעיל אותי להשתייך לזה. כי מגיע לי יותר. והם מגיבים בהתאמה. אני מוערכת בעיקרון, אבל אין לי בעל בית,  ואני מחוץ לזה.תלושה.לא שומרים עליך, לא חונקים אותך,הרואה ואינה ניראית. כמו פעם, בבית של ההורים שלי.

 אם אתערבב אחנק, אז לצוף והם לא שמים לב.מול הצונאמים השוטפים ומול איומי הצונאמים שיבואו אפשר לקחת ספר ולהעלם עד יעבור זעם או עד יחלוף הזמן ואגדל. פעם.

 הנה התואר השני נרקם, ארוחות ערב ואמבטיות עם סיפור לפני השינה , המשכורת נכנסת. הכל קורה . בסוף מאי אעלם מהעבודה ואתכנס שוב לתוך הבית. התינוקת השניה תיקח אותי לעולם של נוכחות פיזית ונפשית. התינוקת הראשונה תעמת אותי עם הכושר שלי להתרחב ולהתגמש. אהיה מאוד נדרשת. אשאב להענות להסתגלות. אחוש יכולת. ארקום תוכניות על שילוב של קריירה מספקת, אימהות, נשיות, איכות.ואיך אצא משם? ולאן? מתי? באיזה מצב?לא רואה איך יהיה לא יודעת מה יהיה לא מבינה כלום. מסוכן, מוטרף גדול מדי. לוקחת ספר ומחכה עד שיעבור הזמן ואדרש להשתנות.    ......................................................