קולות רבים שומעות שתי אוזניו של אדם בימי חייו, ויותר מכולם נצרב בזכרוני שאון המים הנופלים במזרקה קטנה אחת בתחילת רחוב מוריה אשר על ראש הכרמל, בחיפה. היה שם גן קטן. מעט עצי אורן, מאותם שאצטרובליהם מעניקים לך צנוברים של ממש, וקיסוס משתפל על האדמה, כאילו היה דשא. עוד מציב לי הזכרון שלי לנגד עיני תמונה של לוח שיש לא גדול שעליו כתוב באותיות הצבי שחורות: גן מניה שוחט, אבל יכול להיות שזכרוני מערבב דימויים שונים ממקומות וזמנים אחרים. הכל קרה באמת, היה שם לוח השיש ומן מפל שכזה, מטר וחצי או שניים רוחבו ואולי שמונים ס"מ גובהו. והמים באו מאחור, אולי מתוך סלע או קיר אבנים, ונפלו אל בריכה קטנה, ומשם בטח התנקזו ונשאבו בחזרה אל נקודת ההתחלה, אלא שאני תמיד הבטתי בפליאה כיצד נבלעים כל כך הרבה מים באדמה וכלום לא קורה מסביב.
אבל הרעש, הרעש היה שצף קצף שכזה, שגם הרעש במפלי הניאגרה שלושים שנה מאוחר יותר לא נשמע רועם כמוהו. היינו מטפסים לשם עם סבי וסבתי, מגיעים מאחור, מכיוון בית רוטשילד, עוד לפני שהוקם לידו האודיטוריום הגדול. היתה שם רק חורשה גדולה ואפלה מסוגרת בגדר, ובה עצי אקליפטוס גדולים, שעל אחד מהם, ממש מול הכניסה לבית סבתי, נעוץ היה במסמרים שלט פח של חברת פיוניר יצרני בטון. הוא היה עשוי מין מבנה טרפזי בעל שוליים מעוגלים ותוכנו מודפס בירוק כהה.
הייתי מאוד רוצה להביט ולו לרגע בשלט הזה עכשיו.
את רעש המפל היו שומעים כל דרי הכרמל עוד מרחוק, וכשהיינו נעמדים שם ממש קרוב היו אוזנינו נחרשות. הייתי בן ארבע וחמש ושש. אחר כך נכרתה החורשה, סבי נפטר ואילו סבתי הזדקנה לאיטה, כמנהגם של אנשים. במקום חורשת האקליפטוס בנו אודיטוריום גדול מצופה פסי מוזאיקה לבנים-אפורים ואנחנו גדלנו והפסקנו ללכת לשם, ובמקום זה התחלתי ללכת לבתי הקולנוע.
תחילתו של עניין, שהייתי שוכב במיטה בחדרי ומביט במודעות הסינמטק בעיתונים. הייתי עובר על שמות הסרטים ומדמה שאני רואה את כולם. יותר מכל הילכו עלי קסם השמות האיטלקיים - פליני ואנטוניוני ורוסוליני ופאזוליני, ויטוריו דה סיקה, ויסקונטי וברטולוצ'י. בגיל ארבע עשרה גם התחלתי לראות אותם ממש. בימי לימודים הייתי עולה אחר הצהריים על אוטובוס מספר 332 בנצרת עילית, וברחוב העצמאות בחיפה הייתי יורד ממנו ועולה בכרמלית. תחילה עד להדר אל חנויות התקליטים, ומשם למעלה לכרמל. הייתי מבקר ביקור קצר אצל סבתי והולך לסינמטק. עם הסרטים של השעה שבע בערב לא הייתה שום בעייה, אבל עם אלה שהתחילו בתשע וחצי היה תמיד סיפור: האוטובוס האחרון בחזרה הביתה, לנצרת עילית, היה יוצא מרחוב הרצליה בשעה אחת עשרה ועשרים, מה שאילץ אותי לעזוב את אולם הקולנוע בשעה אחת עשרה לכל היאוחר ולרוץ בשיא המהירות דרך כל קיצורי המדרגות של הכרמל כדי לתפוס אותו.
וכך, במשך שנים אחדות ראיתי כמה עשרות סרטים נפלאים מבלי לראות את סופם. לעיתים חסרו לי רק חמש דקות ולעיתים מחצית השעה. כך היה עם 'זכרונות' של פליני ועם 'תמונה משפחתית' של ויסקונטי ועם 'הנס ממילנו' של ויטוריו דה סיקה, ועם עוד שורה ארוכה של סרטים שחיכיתי עוד שנים ארוכות בטרם ראיתי את סופם.
בחגים הייתי נשאר לישון אצל סבתי, שגרה ממש במרחק של מאה מטרים מהסינמטק ומקולנוע אורלי, ואז יכולתי לראות סרט עד סופו, ולעיתים להמשיך אחריו גם לסרט חצות, שבדרך כלל היה סרט רוק כזה או אחר, כמו The Song Remains The same של לד זפלין או Tommy של להקת המי.
אלה היו מוקרנים בקולנוע אורלי הסמוך, ואת קולנוע אורלי אהבתי במיוחד. הוא היה קטן יחסית, צר וארוך. הכניסה אליו היתה שקועה מן הרחוב, וידעת שכל מי שעומד ברחבה שבקצה המדרגות עומד להיכנס, בדיוק כמוך, לסרט. לשמאלו של האולם היתה ירידה נוספת לפסאז' שבקצהו היתה קונדיטוריה דה-בר. כיאות להולנדים אמיתיים, התמחו בעלי המקום במרציפן מכל הסוגים. את טעמו של המרציפן לא אהבתי ועדיין אינני אוהב, אבל הצורות הפיסוליות הראוותניות על צבעוניותן העשירה הקסימו אותי.
וכך, באחד הימים של חופשת חנוכה של שנת 1980 נסעתי לראות בפעם הראשונה בחיי שלושה סרטים בערב אחד. זה התחיל עם 'פיירו המשוגע' של גודאר בשעה שבע, והמשיך עם 'רחובות זועמים' של סקורסזה בתשע וחצי, שניהם בסינמטק. אחר כך הקרינו את 'ישו כוכב עליון' בקולנוע אורלי בהצגת חצות. קבעתי אפילו עם חבר, שהלך לישון אצל סבתא משל עצמו בתום המרתון הקולנועי שתיכננו לעצמנו. את השניים הראשונים ראינו בסינמטק, ואז הלכנו לאכול המבורגר במק-דויד בשדרות הנשיאים ומשם מיהרנו לאורלי. וליד הקולנוע גם עישנו סיגריה אחת, מודאגים שמא יופיעו פתאום כל האנשים שמכירים אותנו ויתפסו על חם.
וכשנגמר ישו כוכב עליון, מעט אחרי שתיים בלילה, הלכנו איש איש לבית סבתו, ואני עליתי בשקט במדרגות כדי לא להעירה משנתה. אבל מבעד חרכי התריס ראיתי אור דולק וידעתי שמשהו לגמרי איננו כשורה, ומיד הייתי בטוח שריח הסיגריות הנודף ממני עומד לסבך אותי ותיכף הכל יהיה איום ונורא. פתחתי את הדלת ונכנסתי בצעדים מדודים, משתדל להישאר כמה שיותר רחוק מסבתי. היא ישבה מנומנמת משהו בחלוק פרחוני ורוד אצל המכתבה שלה, וכשחשה שנכנסתי הרימה את ראשה, הביטה לעברי, ואמרה לי: "זמר הג'אז הזה שאתם אוהבים, לנון? רצחו אותו בניו יורק. חשבתי שתרצה לדעת." וקמה והלכה לחדרה לישון.
---
שלושים שנה.
---
בילדותי היו לאבי המון תקליטים. רובם היו של מוסיקה קלאסית, אבל שניים היו Help ו-Let It Be של הביטלס. שניהם נמצאים אצלי גם היום, התקליטים עצמם, אני מתכוון, ואת שניהם אני שומע מעת לעת. ובלילה שפול מקרטני הופיע כאן בפארק ישבתי עם מיקה וארם בבית וראינו את הסרט הנפלא על ההקלטה של Let It Be, עם ההופעה המצויינת על גג האולפנים בסופו.
וביום הולדתי הארבעים אמרה לי חברה אחת, "אתה קולט שמעכשיו והלאה תמיד תהיה יותר מבוגר מג'ון לנון?"
לא קולט.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היד הנעלמה של הקפה מקפיצה לי פוסטים ישנים שלך. כמה נחמד מצדה. גם אני כתבתי על אותו יום מר ונמהר בדצמבר 1980.
לילדות...לזכרונות מאותם מקומות בכרמל .
תודה.
תודה.
זכרונות יפים. נחמד שיש זכרונות יפים כאלה, וכתובים בצורה קולחת כמו מפל המים.
כשהגעתי לכרמל, האודיטורים היה כבר שם ונשארו רק קצת עצים לידו. אני זוכר את המסעות הרגליים שלי מסביב לאזור הזה, אחד היפים בארץ, כולל הנוף לבתי הזיקוק. כשאני אהיה גדול אני רוצה לגור שם. וגם בניו יורק, בה הייתי ביום בו רצחו את לנון, ואפילו עברתי ליד בנין הדקוטה מוקדם יותר באותו יום. אבל מכיוון שהייתי ילד קטן ושוטה, לא ממש הבנתי מה המהומה באותו הזמן. אבל אני עדיין זוכר את כותרות העתונים באנגלית, ואת התמונה של לנון חותם לצ'פמן.
כתבת נפלא
So long ago
Was it in a dream?, was it just a dream
I know, yes I know
Seemed so very real, it seemed so real to me
Took a walk down the street
Thru the heat whispered trees
I thought I could hear
Somebody call out my name as it started to rain
http://www.youtube.com/watch?v=XJFtYpPeDkM
בתשיעי בדצמבר 1980 ביום ההולדת שלי, התעוררתי בבוקר מוקדם, הייתי בבית, לא יודעת למה, לא זוכרת למה
לא הלכתי לבית הספר. אולי זה היה שבת? אבל אני זוכרת שאמרו שהלילה נרצח בניו יורק ג'ון לנון. וזוכרת את השיר הזה מתנגן ברדיו
שיר ערש שכתב לבנו הפעוט שון.
http://www.youtube.com/watch?v=Uldu_1-JCJE
אהבתי את מה שכתבת. מדהים איך צלילים וקולות מהילדות נחרטים בנו באופן כל כך מוחשי.
תודה להב.
תודה.
*.
.
ושיהיה לך אחלה שבוע.
אם אין ברירה - 823.
מעניין אם הזכרון של כל יוצאי נ.ע רצוף במספרי אוטובוסים ???
824
ניזכרתי בסיום של הסרט המופלא "סינמה פרדיסו", ראית ?
אגב - גם אני חושבת שקו 332 היה אחד הדברים הטובים בנצרת עלית. (או יותר נכון, שיצאו מנצרת עלית).
פוסט מקסים להב,
הביא את הניחוחות של פעם
הערך של סרטי הקולנוע ,
היה בזה משהו יפה, עצם האקט של ההליכה והבילוי לבד או עם החברות או עם החבר:)
לי יש זיכרונות מיוחדים מסרטי הקולנוע
אהבתי את תיאורי הנוף מהילדות
ומה שמוזר, שהתמונות מתעקשות להישאר גם אחרי עשרות שנים,
למרות השינוים האורבניים שעובר המקום
והתמונות הפרטיות של נוף ילדותנו שעיצב אותנו אינו משתנה.
חג חנוכה שמח
פלאש פוסט, זה מה שזה.
וערים מעורבבות זו בזו, וגנים ציבוריים ומסכי קולנוע.
גודאר של קולנוע פריז ופליני של הסינמטק הישן מול רשות השידור בשרונה.
ודרך אבא הלל מתפתלת באוטובוס מטה ומעלה, אני עם גלידת פיסטוק ותקווה שאולי הפעם אף אחד לא ער ומחכה לי בבית של סבתא כי לא יכולתי לצאת אחרי הסרט הראשון ולחזור כמו שהבטחתי.
יפה כתבת.
מישהו בא בריצה עם הידיעה הזאת אל מאחורי הקלעים של אולם מועצת-פועלי-משהו, דקה לפני שלהקת המחול עמדה לחזור לבמה לסולו שלי. זוכרת שהתפקששו לי כמה צעדים.
(ובגלל שלא יפה להכנס בידיים ריקות, אז הבאתי בונבוניירה)
איכשהוא הכל התחבר לי למוטיבים של אור ישו כוכב עליון, סרטים, חנוכה , חרכי התריס האור הדולק וכתיבתך.
שבת שלום וחג אורים שמח
רונית
החזרת אותי באחת לילדות שלי. לגן מניה שוחט בו התמזמזתי לראשונה על הספסל. לסרטים בסינמטק שהייתי הולכת לראות (לבד בדרך כלל) ויוצאת עם כוכבים בעיניים, לקולנוע אורלי המרתפי, למדרגות של האודיטוריום שם היינו מעבירים ערבים שלמים בנגינת גיטרה ולהג.
כן כן כן.
אז באמת היה פה שמח לפני שנולדתי.
קודם כל זה לג'ון
שידע כמה אוהבים אותו כאן בישראל
http://www.youtube.com/watch?v=KPUQLJGeiM0
עכשיו כבר ברור לי לגמריי למה תמיד אצלך הכל נראה כמו סרט
שבת שלום וחנו-כאן שמייח
אף פעם לא הצלחתי להבין את האקלקטיות הארכיטקטונית של חיפה.
בטח זה הקונטראס בין הקוים הישרים והצורות הרבועות לעגלוליות הפסגות מסביב.
שבת שלום וחג אורים שמח
מגיע לך את הקפה הראשון של הבוקר על הפוסט הזה!!
לא הצלחתי לעצור.
הייתי איתך שם ממש (בשחור לבן) - בעיקר עם הסרטים שאת הסופים שלהם לא
הספקת לראות - (צריך חוויה מתקנת?).
והשפה הנהדרת (סבתא משל עצמו..:-) שורה מתוקה)
אל תשכח לזכור (זה מה שנותר לנו).
זהו הלכתי שבת שלום.
איפה הייתי אני כשירו בג'ון לנון? סאמק. אני לא זוכרת. כנראה לא במקרה. הרעשים שאני שמעתי אז היו אחרים לגמרי.
זו בעייה כשללללה מגיבה מהר. היא מנסחת את זה הכי, נו... איך אומרים? מדויק. כן זו המילה :)
וגם, בסיפורי חיפה שלך אתה מחייה עבורי את ימי התיכון שבהם גם עבורי חיפה היתה העיר הגדולה שרק ביקרתי בה. זוכרת כיצד בכל ביקור בעיר הגדולה, הייתי יורדת בקפה ישראל, חוצה את חליסה, כדי להגיע לאוטובוס לנוה שאנן, ואז מגיעה אל לוחות המודעות. נערה מול לוחות ענקיים, שעליהם מודבקות מודעות עם רשימה של עשרות סרטים. עשרות! הייתי משתוממת על האוצר שנפל בידי החיפאים. כי לנו היו שני בתי קולנוע ובית בוסל אחד למוזיקה קלאסית בהרכבים קאמריים. ימי הסינמטק וקולנוע אורלי היו שייכים כבר לתקופת הצבא.
אחרי חמש המילים הראשונות שלך כבר ידעתי מה אני רוצה לכתוב בתגובה, אבל ככל שהטקסט התקדם הלך הרעיון שלי והתפוגג.
ואז הגיע הסוף של הפוסט והחזיר אותי במפתיע למחשבות הראשונות שלי: הרעשים שאדם שומע בחוץ הם השתקפות לרעשים הפנימיים שלו עצמו. כמו כל חלק אחר במציאות החיצונית, שהוא השתקפות לחלק זהה פנימי. מה אומר לך רעש המזרקה והמים הנשאבים אל בטן האדמה ונשפכים אל הגלוי שוב ושוב במעגל בלתי נגמר זה רק אתה יכול להגיד, מה המשמעות הפנימית של רעש מפלי הניאגרה זה גם עניין אישי ותלוי מצב נפשי. וזה תמיד תמיד מעניין לשמוע מה קורה בתוך אדם פנימה.
ואחרי כל זה, אני עסוקה עכשיו בספירה לאחור. איפה הייתי אני כשירו בג'ון לנון? סאמק. אני לא זוכרת. כנראה לא במקרה. הרעשים שאני שמעתי אז היו אחרים לגמרי.
אז בזכותך שמעתי קצת ג'ון לנון בדקות האחרונות. הלכתי לשיר שלו שהכי אהבתי פעם. גם היום הוא מדבר אליי, אבל ממקומות קצת אחרים.
Imagine no possessions
I wonder if you can
No need for greed or hunger
A brotherhood of man
Imagine all the people
Sharing all the world
ושבת שלום, להב.
וגם תודה....
גירסה דינקותא.
זמר הג'אז ההוא, אחד מענקי המוזיקה בכלל, עיצב את דרכם המוזיקלית של דורות על גבי דורות. גם היום אני צופה בילדי ובאחייני, כולם ינוקות שלא באו לאויר העולם כשנרצח, לומדים תווים של שיריו ושרים בקול גדול Let it be ואומר, אשריהם של אנשים כאלה שהטביעו חותמם על אנשים כל כך רבים. ובטוב. באהבה.
When I find myself in times of trouble
Mother Mary comes to me
Speaking words of wisdom, let it be.
And in my hour of darkness
She is standing right in front of me
Speaking words of wisdom, let it be.
Let it be, let it be.
Whisper words of wisdom, let it be.
And when the broken hearted people
Living in the world agree,
There will be an answer, let it be.
For though they may be parted there is
Still a chance that they will see
There will be an answer, let it be.
Let it be, let it be. Yeah
There will be an answer, let it be.
And when the night is cloudy,
There is still a light that shines on me,
Shine on until tomorrow, let it be.
I wake up to the sound of music
Mother Mary comes to me
Speaking words of wisdom, let it be.
Let it be, let it be.
There will be an answer, let it be.
Let it be, let it be,
Whisper words of wisdom, let it be
יש סמליות בלא לראות סופים של סרטים, כמו שלא
נצפה את סוף הסרט שלנו. רובס כתב ושר יפה את
ההרגשות שלו ביום ה - 8 בדצמבר.
נמשכתי לתוך הטקסט. תודה וסופ"ש נעים.