קולות רבים שומעות שתי אוזניו של אדם בימי חייו‪,‬ ויותר מכולם נצרב בזכרוני שאון המים הנופלים במזרקה קטנה אחת בתחילת רחוב מוריה אשר על ראש הכרמל, בחיפה. היה שם גן קטן. מעט עצי אורן, מאותם שאצטרובליהם מעניקים לך צנוברים של ממש, וקיסוס משתפל על האדמה, כאילו היה דשא. עוד מציב לי הזכרון שלי לנגד עיני תמונה של לוח שיש לא גדול שעליו כתוב באותיות הצבי שחורות: גן מניה שוחט, אבל יכול להיות שזכרוני מערבב דימויים שונים ממקומות וזמנים אחרים. הכל קרה באמת, היה שם לוח השיש ומן מפל שכזה, מטר וחצי או שניים רוחבו ואולי שמונים ס"מ גובהו. והמים באו מאחור, אולי מתוך סלע או קיר אבנים, ונפלו אל בריכה קטנה, ומשם בטח התנקזו ונשאבו בחזרה אל נקודת ההתחלה, אלא שאני תמיד הבטתי בפליאה כיצד נבלעים כל כך הרבה מים באדמה וכלום לא קורה מסביב.

אבל הרעש, הרעש היה שצף קצף שכזה, שגם הרעש במפלי הניאגרה שלושים שנה מאוחר יותר לא נשמע רועם כמוהו. היינו מטפסים לשם עם סבי וסבתי, מגיעים מאחור, מכיוון בית רוטשילד, עוד לפני שהוקם לידו האודיטוריום הגדול. היתה שם רק חורשה גדולה ואפלה מסוגרת בגדר, ובה עצי אקליפטוס גדולים, שעל אחד מהם, ממש מול הכניסה לבית סבתי, נעוץ היה במסמרים שלט פח של חברת פיוניר יצרני בטון. הוא היה עשוי מין מבנה טרפזי בעל שוליים מעוגלים ותוכנו מודפס בירוק כהה. 

הייתי מאוד רוצה להביט ולו לרגע בשלט הזה עכשיו.

את רעש המפל היו שומעים כל דרי הכרמל עוד מרחוק, וכשהיינו נעמדים שם ממש קרוב היו אוזנינו נחרשות. הייתי בן ארבע וחמש ושש. אחר כך נכרתה החורשה, סבי נפטר ואילו סבתי הזדקנה לאיטה, כמנהגם של אנשים. במקום חורשת האקליפטוס בנו אודיטוריום גדול מצופה פסי מוזאיקה לבנים-אפורים ואנחנו גדלנו והפסקנו ללכת לשם, ובמקום זה התחלתי ללכת לבתי הקולנוע.

תחילתו של עניין, שהייתי שוכב במיטה בחדרי ומביט במודעות הסינמטק בעיתונים. הייתי עובר על שמות הסרטים ומדמה שאני רואה את כולם. יותר מכל הילכו עלי קסם השמות האיטלקיים - פליני ואנטוניוני ורוסוליני ופאזוליני, ויטוריו דה סיקה, ויסקונטי וברטולוצ'י. בגיל ארבע עשרה גם התחלתי לראות אותם ממש. בימי לימודים הייתי עולה אחר הצהריים על אוטובוס מספר 332 בנצרת עילית, וברחוב העצמאות בחיפה הייתי יורד ממנו ועולה בכרמלית. תחילה עד להדר אל חנויות התקליטים, ומשם למעלה לכרמל. הייתי מבקר ביקור קצר אצל סבתי והולך לסינמטק. עם הסרטים של השעה שבע בערב לא הייתה שום בעייה, אבל עם אלה שהתחילו בתשע וחצי היה תמיד סיפור: האוטובוס האחרון בחזרה הביתה, לנצרת עילית, היה יוצא מרחוב הרצליה בשעה אחת עשרה ועשרים, מה שאילץ אותי לעזוב את אולם הקולנוע בשעה אחת עשרה לכל היאוחר ולרוץ בשיא המהירות דרך כל קיצורי המדרגות של הכרמל כדי לתפוס אותו.
וכך, במשך שנים אחדות ראיתי כמה עשרות סרטים נפלאים מבלי לראות את סופם. לעיתים חסרו לי רק חמש דקות ולעיתים מחצית השעה. כך היה עם 'זכרונות' של פליני ועם '‪תמונה‬ משפחתית' של ויסקונטי ועם 'הנס ממילנו' של ויטוריו דה סיקה, ועם עוד שורה ארוכה של סרטים שחיכיתי עוד שנים ארוכות בטרם ראיתי את סופם.

בחגים הייתי נשאר לישון אצל סבתי, שגרה ממש במרחק של מאה מטרים מהסינמטק ומקולנוע אורלי, ואז יכולתי לראות סרט עד סופו, ולעיתים להמשיך אחריו גם לסרט חצות, שבדרך כלל היה סרט רוק כזה או אחר, כמו The Song Remains The same של לד זפלין או Tommy של להקת המי‫.‬
אלה היו מוקרנים בקולנוע אורלי הסמוך, ואת קולנוע אורלי אהבתי במיוחד. הוא היה קטן יחסית, צר וארוך. הכניסה אליו היתה שקועה מן הרחוב, וידעת שכל מי שעומד ברחבה שבקצה המדרגות עומד להיכנס, בדיוק כמוך, לסרט. לשמאלו של האולם היתה ירידה נוספת לפסאז' שבקצהו היתה קונדיטוריה דה-בר. כיאות להולנדים אמיתיים, התמחו בעלי המקום במרציפן מכל הסוגים. את טעמו של המרציפן לא אהבתי ועדיין אינני אוהב, אבל הצורות הפיסוליות הראוותניות על צבעוניותן העשירה הקסימו אותי.

וכך, באחד הימים של חופשת חנוכה של שנת 1980 נסעתי לראות בפעם הראשונה בחיי שלושה סרטים בערב אחד. זה התחיל עם 'פיירו המשוגע' של גודאר בשעה שבע, והמשיך עם 'רחובות זועמים' של סקורסזה בתשע וחצי, שניהם בסינמטק. אחר כך הקרינו את 'ישו כוכב עליון' בקולנוע אורלי בהצגת חצות. קבעתי אפילו עם חבר, שהלך לישון אצל סבתא משל עצמו בתום המרתון הקולנועי שתיכננו לעצמנו. את השניים הראשונים ראינו בסינמטק, ואז הלכנו לאכול המבורגר במק-דויד בשדרות הנשיאים ומשם מיהרנו לאורלי. וליד הקולנוע גם עישנו סיגריה אחת, מודאגים שמא יופיעו פתאום כל האנשים שמכירים אותנו ויתפסו על חם.

וכשנגמר ישו כוכב עליון, מעט אחרי שתיים בלילה, הלכנו איש איש לבית סבתו, ואני עליתי בשקט במדרגות כדי לא להעירה משנתה. אבל מבעד חרכי התריס ראיתי אור דולק וידעתי שמשהו לגמרי איננו כשורה, ומיד הייתי בטוח שריח הסיגריות הנודף ממני עומד לסבך אותי ותיכף הכל יהיה איום ונורא. פתחתי את הדלת ונכנסתי בצעדים מדודים, משתדל להישאר כמה שיותר רחוק מסבתי. היא ישבה מנומנמת משהו בחלוק פרחוני ורוד אצל המכתבה שלה, וכשחשה שנכנסתי הרימה את ראשה, הביטה לעברי, ואמרה לי: "זמר הג'אז הזה שאתם אוהבים, לנון? רצחו אותו בניו יורק. חשבתי שתרצה לדעת." וקמה והלכה לחדרה לישון.

-‫--‬

שלושים שנה.

---

בילדותי היו לאבי המון תקליטים. רובם היו של מוסיקה קלאסית, אבל שניים היו Help ו-Let It Be של הביטלס. שניהם נמצאים אצלי גם היום, התקליטים עצמם, אני מתכוון, ואת שניהם אני שומע מעת לעת. ובלילה שפול מקרטני הופיע כאן בפארק ישבתי עם מיקה וארם בבית וראינו את הסרט הנפלא על ההקלטה של Let It Be, עם ההופעה המצויינת על גג האולפנים בסופו.

וביום הולדתי הארבעים אמרה לי חברה אחת, "אתה קולט שמעכשיו והלאה תמיד תהיה יותר מבוגר מג'ון לנון?"

לא קולט.