אני בן 31 ואני סובל מדכאון קליני מאג'ורי. זה קרה יום סגריר אחד, בגיל 27, בלי סיבה מיוחדת, ולא עלינו, זה עשוי לקרות גם לכם. זה מדהים. כשרק התחלתי עם העונש הנוראי הזה, חשבתי שרק אני חווה את זה. שאין אדם בעולם שחווה את הזוועה הזו מלבדי. בדידות. בדידות נוראה. ואימה. היום אני יודע שזה מביך עד כמה שזה בנאלי, עד כמה הכאב שלי זהה לכאבם של מליוני חולי דכאון אחרים. לא המצאתי את הכאב הזה. זו מגיפה והיא בכל אשר נביט אם רק נשכיל לראות. אל מי אני כותב? למה לי כל זה? חשיפה של רעד הבכי הכמוס ביותר של נפשי בפני אינטרנט של זרים מוחלטים? אני כותב מעצמי החוצה, כי כמה כבר אפשר להחזיק בפנים? אני כותב מעצמי אליי, כתזכורת, כשיחה, כי כשרע לי, אני לא מצליח להאמין שאי פעם היה אחרת, או שיהיה אחרת, וכשטוב לי (או רע פחות), אני לא מצליח להזכר (ואולי לא מרשה לעצמי) כמה רע זה היה. אני כותב לכל אחיי המקוללים, קורא לכם לבוא לנחם אותי בהבנתכם, בנסיונכם, אתם, היחידים שתבינו לנפשי. ואני כותב לכל אחיי המבורכים, שלא ידעו דכאון קליני מהו, בנסיון הכה שכיח ולעד לא אפשרי של חולי דכאון רבים, לבקש מאהוביהם, חבריהם, משפחתם, שיבינו אותם. להבקיע את הבדידות הנוראה הזו בעולם של אנשים העיוורים לקיום של סבל שכזה. מסע כאב מתחיל להאסף למילים. |