ועוד- "חשיכה נראית" עמוד 64- מה שהתחלתי לגלות הוא כי באופן מסתורי ובדרכים שלחלוטין הן רחוקות מן ההתנסות הרגילה שלנו, הטפטוף האפור של האימה שחילחלה מן הדיכאון קיבל אופי של כאב גופני. אלא שאין זה כאב שאפשר מיד להגדיר אותו, כמו כאב של שבר באחת מן הגפיים. יהיה זה יותר מדויק לומר, כי היאוש, בגלל תעלול מרושע כלשהו שהנפש מעוללת למוח החולה אשר בתוכו היא שוכנת, הולך ונהיה דומה למצוקה השטנית הקיימת בעת הימצאות במאסר בחדר מחומם באופן מוגזם. והואיל ושום משב רוח איננו מערבל את הקלחת הזאת, הואיל ואין מפלט מן ההסגר המחניק הזה, הרי זה טבעי לחלוטין שהקורבן מתחיל לחשוב ללא הרף על חידלון.

באופן דומה מנסה גם ויליאם סטיירון להסביר את מה "שאי אפשר לתארו", בספרו "חשיכה נראית" (עמוד 27) :

השעה הייתה אחרי ארבע והמוח התחיל להיכנס לתוך המצור המוכר שלו: בהלה ופיזור, ועימם התחושה כי תהליכי החשיבה שלי אפופים במין רעל ובנחשול חסר שם שהרס כל אפשרות לתגובה של שמחה כלפי העולם החי. באופן ממוקד יותר פירוש הדבר הזה הוא, כי במקום עונג .. הרגשתי בנפשי תחושה שהייתה קרובה לכאב ממשי, אם כי שונה ממנו באופן שאי אפשר לתארו. העניין הזה מוביל אותי להעיד שוב על טבעה החמקני של המצוקה מן הסוג הזה. העובדה שהביטוי "שאי אפשר לתארו" אכן מופיע כאן אינה מקרית, מפני שאנו חייבים להדגיש את הנקודה הבאה: אילו הכאב היה משהו שניתן בפשטות לתיאור, רוב הסובלים מן המחלה העתיקה הזאת היו מסוגלים לתאר בפני חבריהם ובפני אהוביהם (אפילו בפני הרופאים שלהם) כמה מן ההיבטים של העינוי שהם חשים, וכך אולי להשיג לעצמם את ההבנה שכל-כך חסרה בדרך-כלל; חוסר הבנה אשר כזה הוא בדרך-כלל לא תוצאה של מחסור באהדה, אלא של חוסר היכולת הבסיסית של אנשים בריאים לדמיין לעצמם סוג של עינוי שהוא כה זר לחוויות היומיום. במקרה שלי, הכאב קשור באופן מאד ברור לטביעה או לחנק- אלא שאפילו הדימויים האלה מחטיאים את המטרה. ויליאם ג'ימס, שנאבק בדיכאון במשך שנים רבות, ויתר על הניסיון לתת לו ציור נאות, ואפשר לשמוע מדבריו כאילו הוא מסיק שהדבר כמעט בלתי-אפשרי; וכך הוא כתב בספרו החוויה הדתית לסוגיה:  "זהו סבל ממשי ופעיל, מין כאב עצבים נפשי אשר לחלוטין אינו מוכר בחיים הנורמליים".

צטט: בר רבב 2010-02-08 00:17:34

צטט: עוף מוכשר 2010-02-07 00:06:33

אני בעיצומו של התקף שלישי. מסתמן דפוס, התקף כל עשור. האמצעי היה הכי קשה. השבית אותי לשמונה חודשים. הוא עבר מעצמו, חזרתי לתפקד, אבל לא חזרתי לגמרי לעצמי. אני מתנגדת לתרופות. גם בגלל תופעות הלוואי האיומות, בגלל שאני מגיבה לתרופות קצת אחרת ובגלל ניסיון רע עם רופאים בכלל. כשהתאוששתי מההתקף ההוא הלכתי לטיפול שהדבר היחיד שיצא לי ממנו הוא שנאה לקול שלי. אז למדתי להתמודד עם זה בעצמי, במידת מה. החשק המיני הוא אחד הסמנים. אם הוא קיים סימן שמצבי לא כ"כ נורא. אם אוכל ממתקים, (לפעמים גם לסטייק יש אפקט דומה) כעבור חצי שעה-שעה ישתפר מצב הרוח שלי וארגיש למשך כמה שעות שיש לי זכות קיום. את עניין האובדנות פתרתי בצבירת ידע על שיטות שונות וגיליתי שזה לא תמיד פשוט כל כך. רוב הניסיונות הכושלים לא מדווחים והם רבים. הפחד מהכישלון הציל אותי עד עכשיו. למרות שאני מתפקדת ומצליחה לגרור את עצמי יום יום לעבודה ולתפקד שם טוב, אני עדיין מקווה שזה יהיה היום האחרון שלי. לא מושלם, אבל אבל זה מאפשר לי לתפקד ולא להעמיס על המערכת.

 

 

על אף שאולי כבר הייתי אמור להיות כבר מנוסה ומשלים עם העובדה, קשה לי לקבל את הדכאון. אני מתייחס אליו כאל נגע זר, בושה, משהו שאני לא רוצה שידעו ממנו וגם כמובן לא רוצה בו בעצמי. כשהמצב קצת משתפר אני מתחיל להטיל ספק בעצמי. בחוסר פרגון לא יאמן לעצמי לאחר ימים אינסופיים של סבל צרוף, אני מתחיל לתהות: האם אני לא בדכאון אלא סתם עצלן, בכיין, שלא רוצה להזיז את עצמו ומחפש תירוצים?זה נורא קשה להיות עם מדדים טובים לגבי מה המצב איתי, להוכיח לעצמי שאני באמת חולה ולא מדמיין את זה, ואם יש שיפור אז עד כמה. גם אצלי החשק המיני מהווה ברומטר למה קורה איתי, הוא ניעור לחיים כשרוח חיים עולה בי, ונעלם כלא היה כשאני נובל. כך שאני מזדהה עם השיטה שלך.

 

מפתיע מה שאמרת לגבי סטייקים שלפעמים עוזרים לך. באחד הדכאונות, כשיצאתי ממנו היה לי רעב בלתי נשלט לבשר אדום, כאילו הגוף שלי ממש ביקש את זה. מעניין מה הקשר..

 

במשך שנים סרבתי בכל תוקף לקבל תרופות או אפילו לשמוע את המילה פסיכיאטר. אני? פסיכיאטר? בחיים לא! ההתנגדות שלי היתה עצומה ואל הרופא הגעתי על הברכיים, כשהסבל היה כה נורא והאובדנות היה כה תדירה במחשבותיי שכבר לא היה לי מה להפסיד. לאחר שהפסדתי כה הרבה וירדתי משפל אל שפל, בתחושה איומה של קריסת אגו ותפישת העצמי שלי הלכתי לראות פסיכיאטר. כשהוא אמר לי לאחר שיחה קצרה שאין ספק שיש לי דכאון קליני כמעט ופרצתי בבכי עצום של הקלה - אני לא מדמיין, אני לא סתם חושב ככה, הרופא נתן לי אישור ונתן שם לאימה שלי. כשיש שם, הסבל הבלתי נסבל הופך לכאב, נסבל מעט יותר. לפתע אפשר לגלות שיש עוד אנשים שסובלים בדיוק כמוני, לקרוא על מה עוזר להם ועל שיטות טיפול. בלעתי חומר כתוב בשקיקה, רוצה לדעת כל מה שיש ללמוד. גם זה עזר לי מאד.

הפסיכיאטר רשם לי תרופה. SSRI (הפרוזקים למינהם) מסוג ציפרלקס. שנאתי לקחת אותו כל בוקר. התביישתי בזה. זה גם עשה לי תחושות לא נעימות בכלל בחודש הראשון. אבל זה הביא אותי למצב של נפילות קצרות במקום שכיבה תמידית על קרקעית מצולות הים הוגה ובאפסותי ובמותי. אפשר לחיות בלי התרופות ולחכות חודשים עד שזה יחלוף. עשיתי את זה כמה פעמים אבל למה לסבול ככה? אין רע מזה. בפרספקטיבה, זו תרופה. כשחולים לוקחים תרופות, ודכאון זה חתיכת מחלה מזופתת!

אבל מילה של אזהרה: כשרע ממש ולוקחים תרופות נגד דכאון, הכח עולה לאט לאט ובהדרגה, לא מורגש כמעט, ועדיין רע נורא. כשיש קצת יותר כח ועדיין רע, פתאום כבר יש מספיק אנרגיה להזיז את עצמך לעבר מימוש התאבדות. חשוב ביותר שמישהו יהיה בסוד העניינים שהתחיל טיפול תרופתי וישמור מפני התאבדות. פסיכולוג, בן משפחה, חבר קרוב, כל השלושה. זה ממש ממש חשוב אם רוצים להשאר בחיים!

 

כן. בדיוק. הזדהות.

כן. בדיוק. בריבוע.

למה אנשים צריכים להרגיש שהגיעו לתחתית המדרגה. למקום בו אין להם יותר מה להפסיד, בשביל לגשת לפסיכיאטר?

(לרגע הדיסלקציה הרימה ראשה ויצא: פיכסיאטר. [מצחיק. לא?!?] )

ועכשיו עם הדיונים למיניהם על הרפורמה בבריאות הנפש, וחוסר הטיפול הנכון הנאות והמספק באלה שזקוקים לעזרה, יש אפשרות לשפר את המצב. אבל משום-מה האמון במערכות הממשלתיות, שימצאו את הפתרון הנכון והטוב לסוגיה לא ממש נותן סיבה לאופטימיות.

 

הטיתי אוזן. חשוב מאד המעשה שאתה עושה ושעושים כאן בתגובות - להלביש את החווייה החושית במילים. תודה

החתכים שלי על הידיים והחזה מגלידים

הם בני שבועיים

מתביישת בהם מאוד

אני מקווה שהם האחרונים

שאמצא את הכתובת, אבייל מעטפה ואשלח את התחושה הזו חזרה למקומה, הרחק ממני

צטט: עוף מוכשר 2010-02-07 00:06:33

אני בעיצומו של התקף שלישי. מסתמן דפוס, התקף כל עשור. האמצעי היה הכי קשה. השבית אותי לשמונה חודשים. הוא עבר מעצמו, חזרתי לתפקד, אבל לא חזרתי לגמרי לעצמי. אני מתנגדת לתרופות. גם בגלל תופעות הלוואי האיומות, בגלל שאני מגיבה לתרופות קצת אחרת ובגלל ניסיון רע עם רופאים בכלל. כשהתאוששתי מההתקף ההוא הלכתי לטיפול שהדבר היחיד שיצא לי ממנו הוא שנאה לקול שלי. אז למדתי להתמודד עם זה בעצמי, במידת מה. החשק המיני הוא אחד הסמנים. אם הוא קיים סימן שמצבי לא כ"כ נורא. אם אוכל ממתקים, (לפעמים גם לסטייק יש אפקט דומה) כעבור חצי שעה-שעה ישתפר מצב הרוח שלי וארגיש למשך כמה שעות שיש לי זכות קיום. את עניין האובדנות פתרתי בצבירת ידע על שיטות שונות וגיליתי שזה לא תמיד פשוט כל כך. רוב הניסיונות הכושלים לא מדווחים והם רבים. הפחד מהכישלון הציל אותי עד עכשיו. למרות שאני מתפקדת ומצליחה לגרור את עצמי יום יום לעבודה ולתפקד שם טוב, אני עדיין מקווה שזה יהיה היום האחרון שלי. לא מושלם, אבל אבל זה מאפשר לי לתפקד ולא להעמיס על המערכת.

 

 

על אף שאולי כבר הייתי אמור להיות כבר מנוסה ומשלים עם העובדה, קשה לי לקבל את הדכאון. אני מתייחס אליו כאל נגע זר, בושה, משהו שאני לא רוצה שידעו ממנו וגם כמובן לא רוצה בו בעצמי. כשהמצב קצת משתפר אני מתחיל להטיל ספק בעצמי. בחוסר פרגון לא יאמן לעצמי לאחר ימים אינסופיים של סבל צרוף, אני מתחיל לתהות: האם אני לא בדכאון אלא סתם עצלן, בכיין, שלא רוצה להזיז את עצמו ומחפש תירוצים?זה נורא קשה להיות עם מדדים טובים לגבי מה המצב איתי, להוכיח לעצמי שאני באמת חולה ולא מדמיין את זה, ואם יש שיפור אז עד כמה. גם אצלי החשק המיני מהווה ברומטר למה קורה איתי, הוא ניעור לחיים כשרוח חיים עולה בי, ונעלם כלא היה כשאני נובל. כך שאני מזדהה עם השיטה שלך.

 

מפתיע מה שאמרת לגבי סטייקים שלפעמים עוזרים לך. באחד הדכאונות, כשיצאתי ממנו היה לי רעב בלתי נשלט לבשר אדום, כאילו הגוף שלי ממש ביקש את זה. מעניין מה הקשר..

 

במשך שנים סרבתי בכל תוקף לקבל תרופות או אפילו לשמוע את המילה פסיכיאטר. אני? פסיכיאטר? בחיים לא! ההתנגדות שלי היתה עצומה ואל הרופא הגעתי על הברכיים, כשהסבל היה כה נורא והאובדנות היה כה תדירה במחשבותיי שכבר לא היה לי מה להפסיד. לאחר שהפסדתי כה הרבה וירדתי משפל אל שפל, בתחושה איומה של קריסת אגו ותפישת העצמי שלי הלכתי לראות פסיכיאטר. כשהוא אמר לי לאחר שיחה קצרה שאין ספק שיש לי דכאון קליני כמעט ופרצתי בבכי עצום של הקלה - אני לא מדמיין, אני לא סתם חושב ככה, הרופא נתן לי אישור ונתן שם לאימה שלי. כשיש שם, הסבל הבלתי נסבל הופך לכאב, נסבל מעט יותר. לפתע אפשר לגלות שיש עוד אנשים שסובלים בדיוק כמוני, לקרוא על מה עוזר להם ועל שיטות טיפול. בלעתי חומר כתוב בשקיקה, רוצה לדעת כל מה שיש ללמוד. גם זה עזר לי מאד.

הפסיכיאטר רשם לי תרופה. SSRI (הפרוזקים למינהם) מסוג ציפרלקס. שנאתי לקחת אותו כל בוקר. התביישתי בזה. זה גם עשה לי תחושות לא נעימות בכלל בחודש הראשון. אבל זה הביא אותי למצב של נפילות קצרות במקום שכיבה תמידית על קרקעית מצולות הים הוגה ובאפסותי ובמותי. אפשר לחיות בלי התרופות ולחכות חודשים עד שזה יחלוף. עשיתי את זה כמה פעמים אבל למה לסבול ככה? אין רע מזה. בפרספקטיבה, זו תרופה. כשחולים לוקחים תרופות, ודכאון זה חתיכת מחלה מזופתת!

אבל מילה של אזהרה: כשרע ממש ולוקחים תרופות נגד דכאון, הכח עולה לאט לאט ובהדרגה, לא מורגש כמעט, ועדיין רע נורא. כשיש קצת יותר כח ועדיין רע, פתאום כבר יש מספיק אנרגיה להזיז את עצמך לעבר מימוש התאבדות. חשוב ביותר שמישהו יהיה בסוד העניינים שהתחיל טיפול תרופתי וישמור מפני התאבדות. פסיכולוג, בן משפחה, חבר קרוב, כל השלושה. זה ממש ממש חשוב אם רוצים להשאר בחיים!

אני בעיצומו של התקף שלישי. מסתמן דפוס, התקף כל עשור. האמצעי היה הכי קשה. השבית אותי לשמונה חודשים. הוא עבר מעצמו, חזרתי לתפקד, אבל לא חזרתי לגמרי לעצמי. אני מתנגדת לתרופות. גם בגלל תופעות הלוואי האיומות, בגלל שאני מגיבה לתרופות קצת אחרת ובגלל ניסיון רע עם רופאים בכלל. כשהתאוששתי מההתקף ההוא הלכתי לטיפול שהדבר היחיד שיצא לי ממנו הוא שנאה לקול שלי. אז למדתי להתמודד עם זה בעצמי, במידת מה. החשק המיני הוא אחד הסמנים. אם הוא קיים סימן שמצבי לא כ"כ נורא. אם אוכל ממתקים, (לפעמים גם לסטייק יש אפקט דומה) כעבור חצי שעה-שעה ישתפר מצב הרוח שלי וארגיש למשך כמה שעות שיש לי זכות קיום. את עניין האובדנות פתרתי בצבירת ידע על שיטות שונות וגיליתי שזה לא תמיד פשוט כל כך. רוב הניסיונות הכושלים לא מדווחים והם רבים. הפחד מהכישלון הציל אותי עד עכשיו. למרות שאני מתפקדת ומצליחה לגרור את עצמי יום יום לעבודה ולתפקד שם טוב, אני עדיין מקווה שזה יהיה היום האחרון שלי. לא מושלם, אבל אבל זה מאפשר לי לתפקד ולא להעמיס על המערכת.

צטט: yossso 2010-01-01 20:45:47

צטט: בלאק סמארה 2009-12-04 05:48:22

דמיינו שאתם שואלים את עצמכם כל שנייה בשביל מה בכלל נולדתם, מחפשים שבריר של תחושה של משמעות כלשהי כדי שתיתן לכם סיבה להמשיך לנשימה הבאה

 

דמיינו שאתם רוצים להרים יד ולשלוח אותה לקחת כוס מים, ואין לכם מוטיבציה להרים את היד, ואתם שואלים את עצמכם, בשביל מה? מה זה כבר ישנה? תנועה מיותרת

 

דמיינו שאתם שונאים את עצמכם עד כדי כך שאתם צריכים כל הזמן להילחם בדחף להשמדה עצמית

 

דמיינו שאתם רק שק של בושה על עצם קיומכם, וחוץ מזה אין בתוככם דבר. רק בושה

 

דמיינו שאתם מפחדים לחיות ברמת הנשימה

 

כן, אם זה אני מזדהה מאד.

זה זין להיות בדיכאון.

 

אני נוטה להאמין שסקס יכול לפתור את העניין, יש קבוצה של מדוכאים ומדוכאות, והם יכולים ללכת להזדיין. קראתי על דיכאון בויקיפדיה, והרופא היווני גאלנוס הציע שזה הפתרון, גאלנוס אמר - גאלנוס יודע. כי גאלנוס (אנג'לוס) הצליח לאבחן כאב באצבע של מישהו, שזה נובע מפגיעה בחוליה כלשהי בעמוד השדרה. (ובתקופתו לא הייתה אנליזה מתקדמת כמו היום). (את הדבר השני קראתי באנצ'י אמיתית).

 

אני מניח שאפשר ליצור מפגשים אמיתיים, קבוצות באינטרנט עושות את זה לפעמים. אמא שלי הלכה למפגשים של חדרים בצ'טים של תפוז.

 

אתה מתחיל ב"זה זין להיות בדכאון" וגומר ב"דכאון זה להיות בזין"..

: )    (לא יאמן, הוא גם מחייך לפעמים..)

 

גם אני חושב שיש בזה משהו, אם זה עוד ניתן.

אולי ישירות מהמין, ואולי מעצם הידיעה אחר כך שעשית משהו חי.

 

אבל מה תגיד למי שהדכאון שלו כל כך חזק שהוא איבד כל עניין במין, בבנות המין האחר, ועצם תחושה של מגע (אפילו ביד) לא נעימה לו?

ומה תגיד לאלו שמטופלים ב-SSRI (הפרוזאקים למיניהם) שמדכאים את היצר המיני?

 

צטט: בלאק סמארה 2009-12-04 05:48:22

דמיינו שאתם שואלים את עצמכם כל שנייה בשביל מה בכלל נולדתם, מחפשים שבריר של תחושה של משמעות כלשהי כדי שתיתן לכם סיבה להמשיך לנשימה הבאה

 

דמיינו שאתם רוצים להרים יד ולשלוח אותה לקחת כוס מים, ואין לכם מוטיבציה להרים את היד, ואתם שואלים את עצמכם, בשביל מה? מה זה כבר ישנה? תנועה מיותרת

 

דמיינו שאתם שונאים את עצמכם עד כדי כך שאתם צריכים כל הזמן להילחם בדחף להשמדה עצמית

 

דמיינו שאתם רק שק של בושה על עצם קיומכם, וחוץ מזה אין בתוככם דבר. רק בושה

 

דמיינו שאתם מפחדים לחיות ברמת הנשימה

 

כן, אם זה אני מזדהה מאד.

זה זין להיות בדיכאון.

 

אני נוטה להאמין שסקס יכול לפתור את העניין, יש קבוצה של מדוכאים ומדוכאות, והם יכולים ללכת להזדיין. קראתי על דיכאון בויקיפדיה, והרופא היווני גאלנוס הציע שזה הפתרון, גאלנוס אמר - גאלנוס יודע. כי גאלנוס (אנג'לוס) הצליח לאבחן כאב באצבע של מישהו, שזה נובע מפגיעה בחוליה כלשהי בעמוד השדרה. (ובתקופתו לא הייתה אנליזה מתקדמת כמו היום). (את הדבר השני קראתי באנצ'י אמיתית).

 

אני מניח שאפשר ליצור מפגשים אמיתיים, קבוצות באינטרנט עושות את זה לפעמים. אמא שלי הלכה למפגשים של חדרים בצ'טים של תפוז.

לא חיים.

דמיינו שאתם שואלים את עצמכם כל שנייה בשביל מה בכלל נולדתם, מחפשים שבריר של תחושה של משמעות כלשהי כדי שתיתן לכם סיבה להמשיך לנשימה הבאה

 

דמיינו שאתם רוצים להרים יד ולשלוח אותה לקחת כוס מים, ואין לכם מוטיבציה להרים את היד, ואתם שואלים את עצמכם, בשביל מה? מה זה כבר ישנה? תנועה מיותרת

 

דמיינו שאתם שונאים את עצמכם עד כדי כך שאתם צריכים כל הזמן להילחם בדחף להשמדה עצמית

 

דמיינו שאתם רק שק של בושה על עצם קיומכם, וחוץ מזה אין בתוככם דבר. רק בושה

 

דמיינו שאתם מפחדים לחיות ברמת הנשימה