היום מלאו לי 22 שנים. לא יודעת מה אני אמורה לעשות ביום זה, ואיך עליי להרגיש, אבל בכל יום הולדת אני זוכרת את ילדותי. לכבוד היום הזה, אני מעלה חמישה סיפורים קצרים על הילדות שלי.

פעם קיללתי את אלוהים

עד גיל שש, גרנו בבית מעל הבית של סבא שלי. השכונה הייתה קטנה, לא הייתה לנו חצר, ואם רציתי לשחק בחצר, אז הבית של השכנים הייתה החצר שלי. שיחקתי עם הבנים והבנות של השכנים שהיו בגיל שלי. היו להם חתולים, ואני מאוד אהבתי את החתולים שלהם. אימא לא אהבה חתולים, איך ומדובר בחתולים מלוכלכים. ביליתי אצל השכנים הרבה זמן, בניגוד להוראות של אימא, עד שביום מהימים, אימא שמעה אותי מקללת את אלוהים, ואז היא נדלקה: "מה, את גם מקללת את אלוהים?, אני לא מבינה מה זה?. אף אחד לא מקלל בבית הזה, אני גם לא לימדתי אתכם את זה, גם אף אחד מהאחים שלך לא עושה את זה". אימא שלי לא הסתפקה בכך. היא הביאה פפריקה חריפה, והכניסה לי אותה בכוח לפה שלי. אני צרחתי, אולי כל השכונה שמעה את הקול שלי אז. ככל שהיא האכילה אותי יותר, קיללתי את אלוהים יותר, וככל שהייתי מקללת יותר, אימא הייתי שמה לי יותר, ואני ניסיתי להשתחרר מהידיים שלה, ונוגעת בפפריקה. במלחמה הזאת עם אימא, הפפריקה נכנסה לי לעיניים, וגם לאף. הרגשתי את הטעם המלוח והחריף של דמעותיי. אש הייתה בתוכי. רצתי למטבח לשתות מים, כשאני מקללת יותר ויותר, אבל אימא הסתירה את בקבוקי המים. אימא אמרה לי: "רק אם תפסיקי אני אפסיק". בסוף נכנעתי, חיבקתי את אימא שלי. בכיתי ואמרתי: "אני אוהבת את אללה, בתוב, בתוב, לא אחזור על זה שוב".

מה שאימא עשתה לא היה רק עונש, אלא גם כדי שלא אתחכך יותר עם אוכלוסיה שאימא הגדירה כאוכלוסייה רעה. כי הם דיברו בשפה לא חינוכית, ולא מקובלת, ובניגוד לחינוך שלה. אימא הצליחה ללמד אותי לקח. אולם לא קיללתי את אלוהים מאז. אבל אני חושבת שעדיין אימא צריכה להאכיל אותי פפריקה. כי עם אוכלוסיות רעות אני עדיין מסתובבת. ועכשיו וגדלתי, אימא לא יכולה למנוע ממני להסתובב עם אוכלוסיות רעות. וכמה פפריקה היא צריכה? כדי לא להשתמש בשפתם של הרעים.

צלקת הילדות

כשהייתי בת חמש או שש, הייתי הולכת לבד לבית של סבא וסבתא שלי. הם גרו בשכונה רחוקה, בצד השני של הכפר. הדרך לשם הייתה כל כך ארוכה, אולי אני עשיתי אותה ארוכה, כי הלכתי לאט לט. הסתכלתי על החנויות, על המוכרים, על הזקנות שישבו בצדי הדרך ומכרו ירקות טריים, על הקבצנים שהגיעו מהגדה ומעזה. בכניסה לשכונה היה בית ישן. פעם כשעברתי משם בחצר הבית שיחק ילד יפה, העיניים שלו היו שחורות ושיערו שחור וחלק. הוא היה קטן ממני. הסתכלתי עליו והוא חייך לי. התקרבתי מהחצר כדי לשחק עם הילד. פתאום נפלתי והכול נהיה לבן. הרגשתי שמישהי הרימה אותי, שמעתי אותה אומרת, "יא אללה יא אללה". פתחתי את העין השמאלית שלי, השנייה לא הצלחתי לפתוח. ראיתי אישה עם רעלה לבנה, היא כיסתה את הראש שלי ברעלה שלה. הרעלה התמלאה מהדם שלי. "תכאפיש, תכאפיש חביבתי, תכאפיש, אל תפחדי", אמרה. הסתכלתי עליה, היא הייתה מישהי שאני מכירה, דודה של אבא שלי. לא זוכרת אם בכיתי אז או לא, אבל כאב לי הראש מאוד. אחר כך לקחו אותי למרפאה, שמה תפרו לי את המצח והכל עבר בסדר. מה שכן, עד היום אפשר לראות צלקת קטנה מעל הגבה הימנית שלי.

בערב שמעתי את אימא שלי מספרת לאבא שניסיתי לעבור את האבנים כדי לשחק עם הילד, הסתכלתי עליו ולא שמתי לב לאבנים. מעדתי והראש שלי חבט באבן עתיקה.

מאז היום ההוא לא זוכרת שראיתי את הילד יותר. אבל לפני שלוש שנים, הלכתי ברחוב עם אימא שלי, ואימא הצביעה לי על מישהו. היא אמרה לי: "את יודעת מי זה?". אמרתי: "לא". זה חמודי, שנפלת על הראש בגללו. הבטתי בו, ולא האמנתי. חשבתי. אולי אז חמודי הילד הקטן היה שווה את הנפילה שלי. אבל היום כבר לא, הוא איבד את התמימות הילדותית שלו. הוא כבר לא יפה וחמוד. ואין לו את החיוך שבגללו נפלתי. כך זה כשגדלים. לא נשארים אותו דבר.

אהבתי את חברת הילדות שלי

רואן הייתה חברת הילדות שלי. אהבתי אותה מאוד. כל השנים למדנו ביחד. ובתיכון שמו אותנו כל אחת בכיתה אחרת. מאז התרחקנו הרבה. אבל אני לא הפסקתי לכתוב לה מכתבים, למרות שאף פעם לא נתתי לה את המכתבים האלה. היא התחתנה בשנה שעברה, וגם לא הפסקתי לכתוב לה מכתבים. זה קטע חלק ממה שכתבתי לה:

"פעם, כשהיינו ביסודי, רצינו לחזור הביתה מבית הספר, הופתענו לגלות ששני התיקים שלנו קשורים זה לזה. מישהו קשר אותם חזק. את שכנעת אותי לבוא לביתך כדי שאימא שלך תפריד את התיקים. בהתחלה התעקשתי שתבואי אלי הביתה ואימא שלי תפריד אותם. אבל הסכמתי לבוא איתך כאשר הבטחת לי שתבואי אליי הביתה אם מישהו קושר את התיקים שוב.

אז, אף אחד לא ידע מי קשר אותם. אבל היום, אני אגלה לך סוד. זה היה תרגיל שלי. קשרתי אותם חזק שיהיה קשה להפריד אותם. כל זה כדי שנישאר יותר זמן ביחד".

סבא וסבתא הם החברים של פיירוז

הזמרת הלבנונית פיירוז הייתה הזמרת האהובה עליי בילדותי. אולי בגלל שהושפעתי מאוד מסבא וסבתא. בסופי שבוע כשהייתי ישנה אצלם. הייתי מתעוררת כשהייתי שומעת את הקול שלה מתנגן ברדיו של סבא. הם אהבו אותה מאוד. תמיד הרגשתי שהם היחידים בכפר שמאזינים לפיירוז, כי לא שמעתי את הקול שלה באף בית אחר. הייתה לי הרגשה שהם היחידים שמכירים אותה, ושהם מכירים אותה אישית. לא רק! חשבתי שהם החברים שלה. אבל היום אני יודעת שיש לה הרבה מעריצים פה ושסבא וסבתא אף פעם לא נפגשו איתה, ואפילו אין להם סיכוי להיפגש איתה.

גן חמולתי

תמיד ברחתי מהגן. הייתי מגיעה לגן בשמונה, ובורחת הביתה אחרי כמה דקות. לא יודעת אם הגננת שמה לב אליי כשברחתי, אבל ברחתי. זוכרת טוב מאוד, את הצעדים שלי, בדיוק את הדרך, איך הייתי עולה למדרגות של החנויות, כדי להתרחק מהמכוניות, כי לא היו מדרכות, ועדיין אין. אמא לא הייתה מופתעת. תמיד ידעה שאני חוזרת מוקדם. וכשהייתה שואלת אותי למה אני בורחת. הייתי אומרת לה שהבנים בגן, גונבים לי את הצמידים שסבתא מביאה לי מירושלים כל שבוע. נכון שהם היו גונבים לי את הצמידים. אבל את האמת הם היו מחזירים לי אותם. בטח זאת לא הייתה סיבה טובה לברוח. אבל בכל זאת, אמא החליטה לא לשלוח אותי יותר לגן. הייתי הקטנה בין האחים שלי, ולא הפריע לה שאשאר איתה בבית. היא לקחה אותי לעשות קניות, הלכתי איתה לבנק ולקופת חולים, השיבה אותי על הדלפק במכולת של דוד שלה, וקנתה לי מיץ תותים, שוקולד ובמבה. אימא ביקרה אצל סבתא הרבה. שמה ישבתי מתחת לעץ התאנים הענק שהיה להם, ואכלתי תאנים טריים ישר מהעץ. באחת הפעמים הגיעה השכנה של סבתא שלי. היא ראתה אותי ושאלה את אמא למה אני לא הולכת לגן, וכי הבת שלה בגיל שלי והולכת לגן, אמא ענתה לה שאני לא רוצה. היא שכנעה את אימא שלי שהבת שלה הולכת לגן החדש שפתחו בשכונה של סבתא, והוא מאוד טוב. אמא הלכה איתי לשם. ישבה איתי יום שלם בגן. ובסוף היום לא רציתי לחזור הביתה. כנראה, זה היה הגן שרציתי.

הייתי אולי קוראת לגן שעברתי אליו "גן חמולתי". כי הגננת וכל הילדים בגן היו מאותה חמולה של אימא שלי, שהיא החמולה הכי גדולה בכפר. בהתחלה כשהילדים ידעו שאני משכונה אחרת, לא אהבו את זה. אבל כשסיפרתי להם שאמא שלי מהחמולה שלהם, הם אהבו אותי מאוד, כאילו "זאת אחת משלנו".

את הילדים  בגן הזה לא אשכח, אני זוכרת אותם טוב מאוד, זקי, שורוק, איה, מוחמד, נורה, יונס והרבה אחרים. כשעברתי לבית הספר התיכון, פגשתי את כולם. כל פעם שראיתי מישהו מאיתם התרגשתי יותר ויותר. עד אז חשבתי שהם עדיין החברים שלי מהגן, ושהם לא שכחו את זה. אבל כשסיפרתי להם שהם היו איתי בגן, ואפילו קראתי להם בשמותיהם, מאוד התאכזבתי, כי אף אחד מהם לא זכר אותי. לא אותי ולא את הגן.