כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אז מה לעזאזל מהירות החושך?!?

    החיים.
    מנקודת המבט שלי בלבד.
    רעיונות, תובנות, מחשבות וחוויות מדרך קצת אחרת.
    על יזמות, על לנסות, על לחלום ועל לצאת לרדוף אחרי זה...

    0

    תל-אביב-לודז'-ניירובי. קו אווירי.

    14 תגובות   יום חמישי, 6/9/07, 02:33
    וואו.
    אם רק היה מספיק נייר לספוג את מה שיש לי לשפוך עליו.
    אבל למה ללכת סחור סחור.
    נתחיל מהמקום שהכי טבעי להתחיל ממנו.
    מההתחלה.
      
    את הפוסט הזה אני כותב מניירובי.
    לא המקום הכי קונבנציונאלי לכתוב ממנו. עוד חמש שעות אני עף מפה לקיגאלי.
    אי שם באפריקה המזרחית אם תהיתם. אבל הכל מסיבות טובות.
       
    אפריקה עוד תצוץ פה, אבל הבטחתי להתחיל מהתחלה, אז תרשו לי לדלג כמה ימים אחורה.
      
    לפני שבוע ואסימון חגגנו 4 שנים לפעילות של נובה.
    ארבע.
    לא צחוק.
    אני אולי עוד אפתח על זה פוסט בקרוב (בשביל להיות מופתע אם מישהו חוץ ממני יקרא אותו), אבל, מי היה מאמין, ארבע שנים אחרי שבא לנו רעיון בבית קפה ליד האוניברסיטה למיזם חברתי אמיתי, ישבנו עם 250 אורחים מכובדים, פאנל של ראשי המשק, שר הרווחה, כל הסטודנטים והעמותות שלנו ולא פחות חשוב כל אלו שאנחנו חייבים להם חלק גדול בהצלחה, הסתכלנו אחורה, הסתכלנו קדימה ו... וואלה, יצא לנו חיוך.
      
    עשינו משהו.
      
    ומי שממש רוצה יכול לקפוץ לכתבה מגלובס שמצורפת.
    פירגנו עלינו שני עמודים...
      
    אבל אם שרדתם עד השלב הזה - אז צלחתם את הפרולוג.
    עכשיו הגענו לדבר האמיתי.
      
    יום אחרי זה ב- 06:00 בבוקר המראתי ללודז'.
    לא לא.
    זו לא טעות.
    לודז'.
    אי שם בערבות פולין.
    סבתא, שכבר קיבלה פה איזכור, אבל רחוק ממה שמגיע לה באמת, פתחה שם תערוכה של האוסף שלה. כולנו התייצבנו.
    15 בני משפחה מכל קצוות עולם.
    אה, כן... יש גם את העניין הזה שהיא נולדה וגדלה שם...
    לא יודע אם אי פעם הייתם בלודז'.
    אני לא.
    אגב - אם לא הייתם, לא הפסדתם.
    800,000 תושבים שחיים במקום הכי אפור ומשעמם עלי אדמות.
    ותאמינו לי, הייתי בכמה, אז הבסיס להשוואה לא כל כך גרוע....
    בפולין דווקא כן הייתי. עם ביצפר.
    וגם שמעתי את הסיפור של סבתא, ניצולת אושוויץ, יותר מפעם אחת.
    אבל שומדבר בעולם לא היה הכנה ליומיים האלה בלודז'.
      
    שומדבר.
      
    נחתנו לאמצע העולם המוטרף הזה באמצע יום חמישי בצהריים...
    התחלנו את הסיור מהבית שבו סבתא חיה בגטו.
    אני אקדים ואומר שבלודז' היו 230,000 יהודים לפני 1940.
    מאתיים שלושים אלף.
    שני שליש מתל אביב, למי שלא שוחה בנתונים.
    חזרה לענייננו.
      
    סבתא שלי היא אישה מהסוג שלא מייצרים יותר.
    שילוב של כוח רצון בלתי הגיוני, מחוברת לקרקע בשתי רגליים, מבינה בני אדם כמו שאני רק יכול לחלום שאני אבין יום אחד, ובעיקר תאבת חיים.
    לא מפחדת מאף אחד.
    ומשומדבר.
    בשנת 1940 סבתא שלי היתה בת 13.
    כמוכם, וכמו שאתם מכירים את סבתא שלכם, אני מכיר את סבתא שלי לא מעט שנים.
    אשה לא פשוטה, עם פאסון ולוק של מיליון דולר, מכובדת, מבוגרת, מהוגנת ומשרה כבוד.
    בגיל 13 היא נכנסה עם כל המשפחה לגטו.
      
    הגיל שבו התלבטתי עם לעשות בר מצווה ב"רוקסן" ואת מי מהשכבה להזמין...
       
    בגיל 14 היא כבר עבדה במפעל של הגרמנים.
    12 שעות כל לילה.
    7 נפשות חלקו דירה של שני חדרים בבניין שלא הייתם נכנסים אליו גם אם הייתי משלם לכם.
    עלינו לקומה שנייה וניגשנו לדלת הדירה בה היא חיה.
    הכל מפוחם, שחור, מטונף ומלא גרפיטי, אבל נראה בדיוק כמו לפני שישים שנה.
      
    בגיל 14 אני התלבטתי אם להמשיך בטנים או לעבור להתאמן בכדורסל.
       
    היא עברה לפחות חמישה מקומות עבודה בגטו עד 44'.
    הרחובות, הכיכרות והמבנים נותרו עומדים על תילם.
    רק גדרות התיל והחיילים החמושים שיורים בעוברי אורח כבר אינם.
    42,000 איש מתו בגטו לודז' עד שסבתא חגגה 17.
    סבא וסבתא שלה והדוד שלה גם.
       
    בגיל 17 הדרכתי בצופים והתלבטתי לאן ליסוע עם החבר'ה לפני הצבא.
       
    בקיץ 44' היו המשלוחים האחרונים לאושוויץ.
    סבתא, יחד עם שני אחיה וההורים היו שם גם.
    עמדנו יחד על הרציף, ליד קרון שנותר שם מהימים ההם.
      
    בגיל 17 וחצי, סבתא שלי נשלחה אל המוות.
      
    על הקרון, במהלך ימי הנסיעה האינסופיים, רק אבא שלה ידע לאן נוסעים.
    באמצע הדרך הוא אסף את הילדים ונתן לכל אחד שטר כסף וברכה.
    אבא של סבתא שלי, שהיה רב ואחד האנשים האמידים בלודז', נתן לכל אחד מהילדים שלו שטר וברכה ולא פתח יותר את הפה לעולם.
    למחרת הרכבת עצרה באושוויץ.
    סבתא ראתה את אחיה ואבא שלה בפעם האחרונה.
    גם האח הקטן ואמא נפרדו ממנה תוך כמה שעות ולא שבו.
      
    בגיל שבע עשרה וחצי הייתי מאוהב מעל הראש בבחורה משבט צופים אחר וחלמתי על לכבוש את העולם.
      
    סבתא שלי היתה באושוויץ, נשלחה למחנה עבודה ויצאה משם איכשהו.
      
    רק אלוהים והיא עצמה יודעים איך.
      
    כשעמדנו ברציף, כל הנכדים ואני המבוגר שבהם באוגוסט 2007, נשמעה רכבת חולפת באופק.
    סבתא כיווצה את הידיים וחשבנו שתכף היא תפרק לעצמה את האצבעות.
    לא יודע אם יש בעולם כולו אנשים עם כל כך הרבה כוח.
      
    קצת לפני גיל 18 הרוסים שחררו את סבתא שלי והיא התחילה במסע רגלי חזרה לכיוון לודז'.
      
    בגיל 18 סיימתי תיכון ונסעתי עם החבר'ה לניו יורק. היה נהדר.
      
    סבתא הגיע ללוד'ז ולא מצאה אף אחד.
    הבניינים שהיו שייכים לאבא שלה אוכלסו על ידי פולנים. גם הדירה שלהם בגטו.
    היא גרה בדירת חדר עם עוד שתי בחורות שניצלו והצטרפה לאחת התנועות הציוניות.
    סבא שלי, שניצל גם הוא אחרי שהוסתר בעליית גג של משפחת איכרים למעלה משנה וחצי, הגיע כשליח ללודז' שאחרי המלחמה בכדי לטפל בניצולים.
    את סבתא הוא ראה מבעד לחלון. הם דיברו קצת והמשיכו איש לדרכו.
    שנה אחר כך הם נפגשו במקרה בארץ.
      
    בגיל 19 סבתא עלתה לארץ אחרי שסייעה ללא מעט ניצולים בלודז' וסביבתה.
      
    בגיל 20 היא התחילה את החיים מחדש.
      
    מאפס.
      
    סבתא שלי היא אדם מדהים.
      
    אני יודע שיש עוד אינסוף סיפורים כאלה.
    ואפילו שסבתא שלי חזרה לחיות בגרמניה, וזכתה במקבילה לפרס ישראל הגרמני על תרומתה לאומנות ולתרבות, ולבסוף הציגה את האוסף שלה ושל סבא שעוסק באומנים שציירו ופיסלו תחת משטרים רודפים (היטלר, פרנקו, בריה"מ הקומוניסטית...) בכל העולם - גם זה לא העניין פה.
      
    העניין פה הוא שיש מאחורי כל הסיפור הזה בנאדם.
      
    סבתא שלי.
      
    שיכלה להיות סבתא שלכם.
    זאת שלפעמים מציקה בטלפון, או מכינה אוכל פולני קצת מכובס, או שצריך לקפוץ להגיד לה חגשמח גם כשיש יום קצת עמוס.
    סבתא שלי היא סיפור מטורף.
      
    ובגיל 80, היא חזרה ללודז' עם האוסף שלה, כאורחת הככבוד של פסטיבל ארבעת התרבויות המקומי ונאמה בכנס הפתיחה.
    מול כולם.
    זקופה מאי פעם.
    ומחוברת לקרקע.
    עם אורחות הכבוד שלה - הנכדות של המשפחה שהחביאה את סבא שלי שכבר לא איתנו. 
    וגם בבית הקברות, שבו הבטיחה להנציח את כל מי שאיבדה שם, היא הלכה בראש המחנה לפני כולנו.
      
    וכל זה בשביל להגיד שלושה דברים:
    • יש הרבה אנשים כמו סבתא שלי שאנחנו חייבים להם. לידיעת כולנו, לא לכולם היה את המזל שלה בהמשך החיים. זאת האחריות של כולנו.
    • אנחנו, או לפחות חלקנו חיים בעולם מצמר גפן. אסור רק להתלונן. מותר קצת להתלונן, אבל צריך בעיקר להסתכל קדימה ולעבוד קשה. אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו לפעמים.
    • החיים קצרים מידי. אסור לחכות להם. צריך לחיות אותם. לקרוע אותם. לנגוס בהם. לאהוב בני אדם ולזכור שכולנו קודם כל אנשים. שאי אפשר לתת לזה לחזור, ואי אפשר לסמוך על אחרים. אנחנו פה כדי להגיע הכי רחוק שיש, ויש לנו כל מה שצריך בשביל להתחיל...
      
    אני יודע שיצא ארוך.
    ואני גם יודע שיצא קצת קלישאה בסוף, וגם קצת מבולבל.
      
    אבל אני גם יודע שעומד לי גוש בגרון עכשיו, והוא שם בשביל שני דברים. בשביל כל אלו שהם סבתא שלי, ושמגיע להם שלא רק נכבד אותם, אלא גם נשכיל להקשיב להם וללמוד מהם, כי כבר אין הרבה כאלה, והדבר השני בשביל עצמנו.
      
    בשביל מחר בבוקר.
    בשביל שאפריקה ונובה וכל המיזמים האחרים יהיו הראשונים מיני רבות, והמטרות שלשמן אנחנו פה יתגשמו, ושאף פעם לא יגמרו לנו החלומות לרדוף אחריהם והאופציות להגיע אליהם באמת.
    יש לנו יותר מידי חופש ואפשרויות בשביל לוותר לעצמנו.
      
    סבתא שלי היא ההוכחה החיה לזה.
       
    זה בשבילך סבתא.
      
    קודם כל ממני.
      
    ואני מקווה שגם מכל השאר...
      
    עידו
    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/2/08 10:38:

      טוב בכיתי קצת והגוש בגרון חונק

      לי לא היו בכלל סבא וסבתא

      רק סיפורים אודותיהם ותמונות מצהיבות

      אמי ניצולת שואה ולפעמים אני מרגישה שגם אני הייתי שם

      קצת....

      תודה

        13/10/07 19:19:
      ותודה גם ל- Ditush ואיריס...
      לא רק ממני - גם מסבתא, שכבר הספיקה לקפוץ לבקר פה...
      ולודז'... על זה נתווכח בהזדמנות אחרת - אבל העיקר זה האנשים... ומזל שהם עוד פה :)
      שיהיה רק טוב,
      עידו
        13/10/07 19:15:

       

      צטט: noa_p 2007-09-17 19:00:48

      מרגש מאוד לקריאה.

      וכתוב יפה במיוחד!

      גם אותי סיפורי הסבים/בתות שלי מרגשים ונוגעים בי עדיין.

      איזה כיף לך יש לך עדיין אחת בחיים שאתה יכול לפרגן לה!

       

      בהצלחה עם הפרויקט שלך, אשמח לקרוא ולהתעדכן לגביו. גם הוא לא נשמע "קלישאי" כלל, כמו יתר הכתוב.

       

      תודה רבה!!

       

      לא כ"כ יצא לי לבקר בבלוג של עצמי - אבל ממש משמח לראות שלפחות מישהו ביקר בו בזמן הזה...

      ולגבי הפרויקטים - לא לדאוג העדכונים בדרך...

       

      וסבתא יש רק אחת - ואין ספק שזה דור מיוחד...

       

      תודה,

       

      עידו

        13/10/07 18:26:

      אני אישית אוהב את ניירובי

      "לונדון "של אפריקה.

       

      אתה יושב שם במלון "אולד סטנלי" ומרגיש כמו ליוינגסטון לכמה רגעים.

       

      קיגאלי ?

       

      זה כבר סיפור אחר.

      אחד המקומות הקשים בעולם עם היסטוריה שלא תעלם לעולם .

      כשאתה שם זה מרגיש כמו חבית חומר נפץ שרק ממתינה לגפרור.

        6/10/07 22:53:

      הכתבה על הסבתא שלך מרגשת!

      אני חולקת עליך בקשר ללודז' , או שלא  שהית בלודז' מספיק זמן או שלא הכרת שם אף מקומי צעיר!

      לודז עיר מיוחדת ועם כל האפור יש בלודז חיי אמנות ותרבות יוצאי דופן, ויש בעיר אנשים מקסימים במיוחד מקהילת האמנים המקומית, מה שעושה את ה"אפור" , למאד צבעוני לפעמים.

      הכל כמובן מנקודת מבט אישית וחוויה נפלאות עם אנשים נהדרים שהיו לי בלודז' .

        2/10/07 08:44:

      ממש ממש נהנתי לקרוא!

      עשית לי חשק לכתוב על סבתי ז"ל (הצברית!)

       

        17/9/07 19:00:

      מרגש מאוד לקריאה.

      וכתוב יפה במיוחד!

      גם אותי סיפורי הסבים/בתות שלי מרגשים ונוגעים בי עדיין.

      איזה כיף לך יש לך עדיין אחת בחיים שאתה יכול לפרגן לה!

       

      בהצלחה עם הפרויקט שלך, אשמח לקרוא ולהתעדכן לגביו. גם הוא לא נשמע "קלישאי" כלל, כמו יתר הכתוב.

        14/9/07 07:58:

      כאחד שבילא חודש בניירובי ובלודג' אולי יומיים, אני מעדיף את ת"א. יש לי תחושה שתסכים איתי.

      אגב, גם בי זורם דם פולני.

        9/9/07 04:24:

       

      צטט: כנרת רוזנבלום 2007-09-06 12:25:05

      דווקא לא קלישאי כלל. יש סבתות מדהימות כאלה וכיף לה שיש מי שיודע להעריך את זה, וגם מרשימה ומרגשת ההתייצבות של כל בני המשפחה בלודז' (גם אני קצת משם, יחד עם עוד מקומות במזרח אירופה).

       

      ומזל טוב וכל הכבוד ויישר כוח ותמשיכו ככה עם הנובה שלכם.

       

      הרבה תודה על הפרגון, ולא לדאוג, נובה הולכת להיות פה עוד הרבה מאוד זמן...

        9/9/07 04:12:

       

      צטט: אילאיל נוי 2007-09-06 08:44:29

      אהבתי

       

      תודה... נבוך

        8/9/07 02:09:

      'מבצע סבתא' מתחיל מבפנים או מהבית.. :)

      יופי של פוסט .. (לא שאתה זקוק לפירגונים שלי..חח..)

        6/9/07 12:25:

      דווקא לא קלישאי כלל. יש סבתות מדהימות כאלה וכיף לה שיש מי שיודע להעריך את זה, וגם מרשימה ומרגשת ההתייצבות של כל בני המשפחה בלודז' (גם אני קצת משם, יחד עם עוד מקומות במזרח אירופה).

       

      ומזל טוב וכל הכבוד ויישר כוח ותמשיכו ככה עם הנובה שלכם.

        6/9/07 08:44:
      אהבתי
        6/9/07 03:32:

      עדו, הפוסט ברור ומובן לחלוטין. סבתך העבירה לך גנים טובים - מגיעות לה תודות.

      לפני שנתיים בקרתי לראשונה את קבר סבי וסבתי בפולין - מעולם לא זכיתי להכיר אותם.

      מתאר לעצמי שהיו אנשים מופלאים כמו סבתך.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ido.sum
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין