0

1 תגובות   יום שישי , 4/12/09, 18:06

     החיות ארחו לי לחברה בתור ילד בעיקר משום שתיקתם.  החיות אינן שופטות, לכאורה, את האדם שיפוט חברתי.  השתיקה מרגיעה את הנפש. האדם עם כלבו איננו צריך להרגיש נבחן כפי שהוא נבחן בחברה הבורגנית על כל צעד ושעל. אפילו על תנועות הגוף מבקשים הפסיכולוגים להשתלט היום, במכוני מחקר הבודקים האם האדם "כשיר נפשית" לעבודה. החיה שכבר הפכה זמן רב למבויתת, מגלה יותר הומאניות עבור האדם בהתנהגות שותקת, בלתי פולשנית ובלתי חודרנית. כל אלה הן אשליות, מסכות, שקרים גסים. האדם הקרוב לחיה המבויתת זמן רב עשוי לראות את עצמו בהשתקפות מבטה, את העצבות או את האיום. העצבות והאיום האנושיים נוכחים במבט החיה בבת אחת כהשלכה של האנושי בהם. האיום – כאיום מתמיד מצד הטבע המשועבד, הנאנס והנכחד ככוח העתיד לחזור ולהכות באדם, כמעין צדק היסטורי, או ליתר דיוק תחושות האשמה המלוות אותנו בכל רגע במציאות העירונית. עצבות – המלנכוליה התמידית המלווה כל אדם הרואה את עצמו כ"חייתי", משהו בדחף הבלתי-נשלט והבלתי מאורגן שבו עולה אך נתקל כמו בעבר במערכת החברתית המופנמת בתוכו. המלנכוליה נוכח עיניה של החיה מסמנת את החברתי, את האנטי-ספונטני או הסובלימטיבי באדם, כמה שהופנם לדכא את עצמו ולביית את עצמו.
דרג את התוכן: