הוא נזכר איך פעם הוא ישב בפאב עם חברי הילדות שלו ולא רחוק מהם ישבה לה מישהי ממושקפת והיו לה פנים חמודות ועדינות והוא לא הבין איך אבל הרגיש שהוא מתאהב בה מהר ככל האפשר והחברים שלו עצבנו אותו עם השטויות שהם אמרו, אז הוא התחיל לשתות עוד כוס ועוד אחת ועוד אחת עד שהרגיש טוב עם עצמו והוא שלף מכיס מכנסיו תמונה, שצילם באותו יום, של אדום חזה שרוחץ בשלולית ועל גב התמונה הוא כתב- אני לא יודע איך זה להרגיש כמו ציפור אבל אני יודע איך זה להתאהב סתם ככה.. ולא היה אכפת לו שזה משפט מטומטם ושהחברים צוחקים עליו והוא קם וניגש אל הממושקפת ונתן לה את התמונה ויצא מהפאב והחל לרוץ ללא הפסקה בין הבתים הישנים והעתיקים ושר לעצמו בקולי קולות- בעיר זרה בזמן עתיק אני ומתילדה, קדימה הצידה, על השיש נחליק.. והוא לא הפסיק לרוץ עד שנכנס אל תוך גן גדול והגיע לרחבת דשא שבמרכזה היה עמוד שיש ועליו פסל של נסיכה יפה המנגנת בכלי שדמה לכינור. הוא קד קידה אל הפסל ונפל על הדשא מעולף ושכב שם עד שחבריו מצאו אותו ולקחו אותו לביתו...

וגם עכשיו כשהוא נזכר בכל זה התחשק לו פתאום לרוץ מבלי להפסיק והוא פתח בריצה מהירה, כמו אז, וחצה את הכביש המהיר וכמעט שנפגע ממכונית טסה, וגם עכשיו כמו אז הוא רץ ורץ.. ורץ, כמעט בעיניים עצומות, מרגיש משוחרר מהכל ומדקלם בראשו שורות שחיבר בין רגע...

הוא חזר על המשפט הזה וקרא אותו כמה וכמה פעמים ואז חש במשב חלש של רוח והרים את ראשו ולפתע הבחין במטוס מנייר שהתעופף לו באוויר ונחת בדיוק אל מול רגליו.  הוא התכופף והרים את הנייר ופתח אותו וראה כי בצדו האחד היה ציור של מישהי היושבת ומציירת ציור ילדותי של משפחה ובית ושמש. אי אפשר היה לראות את פניה בציור אלא רק את שיערה שהיה שחור וכהה כמו לילה ללא ירח.  ואז הוא הפך את הנייר והבחין כי בצד השני היה רשום-
"שכחנו להתפלל אל המלאכים, נער צועני שלי, וגם הם שכחו להתפלל עבורנו
אני פה, כלואה במגדל הקריסטל ומחכה לזה שיבוא ויתיר את כבליי. אנא מהרו לפני שהשעון של המגדל יצלצל.. מרי- אן."

הוא מצא את עצמו בתחתיתן של מדרגות לולייניות שהיו אמורות להוביל את ההולך עליהן עד לראש המגדל. והוא החל לטפס ממדרגה למדרגה וכך עשרות ומאות ואלפי צעדים והוא כל כך רצה להפסיק ולוותר על כל השטות הזו שהוא עושה ולחזור למטה אבל משום מה הוא פשוט המשיך.. והוא חש שימשיך לטפס כך עד אינסוף, לנצח נצחים. ובשעה שטיפס אל האינסוף, הוא הוציא שוב את המכתב הקצר שנחת אליו מהשמיים וקרא בו ואז תפס לפתע כי השורה הראשונה המופיעה בו היא שילוב של כמה שורות המופיעות בשיר הפרידה היפה והקסום, שמצוי בקסטה ישנה אצלו ברכב. הוא אפילו לא היה בטוח בשם הזמר אך הוא נהג לשמוע את השיר הזה ואת שאר השירים פעמים כה רבות, בשעה שהיה נוסע סתם כך וחושב לעצמו, עד שכעת גילה כי הוא מסוגל לפזם לעצמו, בלב, חלקים מהשיר 
 "את יודעת שאני אוהב לחיות איתך, אך את גורמת לי לשכוח כה הרבה.. נפגשנו כשהיינו כמעט צעירים..עמוק בתוך גן הלילך...נאחזת בי כאילו והייתי צלוב..כל מכתבייך אומרים כי את לצידי כעת, אז מדוע אני חש כה בודד..אני עומד על קצה הסלע ואת טווה קורי עכביש, הם קושרים את קרסוליי אל האבן.. וכעת אני זקוק לאהבתך הנחבאת.. עזבת כשאמרתי לך שאני סקרן, מעולם לא אמרתי כי אני אמיץ.. את באמת יפה שכזו, ראיתי שהלכת והחלפת שוב את שמך.. ובדיוק כשטיפסתי על כל צלע ההר הזו, כדי לשטוף את עיני המשתוקקות לגשם.."

ופתאום המדרגות נגמרו ולפניו היה סולם מחליד שהוביל אל דלת קטנה קרובה לתקרה. הוא ידע שכמעט הגיע אך לא היה לו כוח להמשיך. לפתע הוא הבחין בחלון זכוכית קטן שניצב מעליו. הוא הניח את ידיו על אדן החלון והרים את עצמו מעט ואז יכל לראות כי החלון פונה בדיוק אל השעון הזרחני הענק שבמגדל השני. הספרות הדיגיטליות הזוהרות בהקו מול פניו והן הלכו והתקרבו במהירות אל האפס.. הספירה הדיגיטלית לאחור, שאת פשרה לא הבין, עמדה להגיע אל סיומה.

הוא החליט לגשת במהירות אל הסולם והחל לטפס עליו וכשכמעט הגיע אל הדלת שבקצה הסולם הוא לפתע החליק מעט והרפה מתיק המצלמה שלו שנפל, ביחד עמה, אל הרצפה. הוא ירד במהירות ולקח את התיק ושב וטיפס, הפעם יותר מהר, אבל באמצע הטיפוס הוא הביט שוב דרך חלון הזכוכית כיוון שבדיוק ברגע זה שמש הבוקר הופיעה מעבר להרים שבמזרח ובדיוק ברגע זה השעון הענק סיים את ספירתו לאחור ועל צגו הופיעו ארבעה אפסים גדולים.. ואז נדמה היה לו שהוא שומע צלצולי פעמון מרוחקים ואליהם נלווה צחוק עדין ומטורף, בקול פעמונים גם כן, והוא הגיע, מהר ככל שיכל, אל הדלת וניסה לפתוח אותה אבל זאת הייתה תקועה והוא נאלץ להפעיל את כל כוחו עד שלבסוף היא נכנעה והוא פתח אותה ויצא אל הגג המעוגל.