ילדה וספר  

לפני הרבה שנים, עוד בהיותי ילדה קטנה אהבתי ללכת לספריה הציבורית. 

כמעט מידי יום דילגתי לעבר הבניין האפור והגדול, שהיה שונה מכל הבתים בעיר שבה גדלתי.

הבניין האפור התנשא בכובד ראש מעל כל הבתים הקטנים שעיטרו את העיר הקטנה.  

שמש צהובה וגדולה עמדה תמיד במרום השמיים, כביסה לבנה תלויה על חבלים ארוכים כמפרשים מתנפנפים בראש סירה , מדרכות לוהטות וכחול הים הגדול שהמשיך את העיר הקטנה, הלאה לעבר האופק.  

אל האופק הזה תמיד השתוקקתי להגיע, לפרוש כנפיים מעל העיר, מעל הלבנים המתנופפים ברוח, מעל גגות הבתים ולעוף למקומות רחוקים.  

 לפעמים הלכתי לשובר הגלים הגדול, טיפסתי על האבנים הגדולות והמשוננות ועמדתי בקצה השובר.

שם על הקצה פרשתי ידיים לצדדים והבטתי אל האופק, שבו הכחול של המים נפגש עם תכלת השמיים.  

אוניות גדולות שטו לאיטן כלוויתנים עצלים, מפליגות לאותם מקומות קסומים, מחביאות בירכתיהן אלפי סיפורים ואולי אף תיבות אוצר. 

 אל המקומות האלו לא יכולתי להגיע, אך לספרייה הציבורית ששכנה בתוך מבנה האבן הגדול והאפור הגעתי כמעט כל יום. 

 דממה כבדה שררה בתוך הספרייה, אפלולית זרה והמון ספרים סדורים על מדפים, מחביאים בתוכם סיפורים מאותם מקומות רחוקים, מהאופק הנשגב. 

שם- בין מדפי הספרים הלכתי על קצות הבהונות, נזהרת שלא להפר את הדממה .

המדפים הגדולים והכבדים דמו בעיניי ליער סבוך ואפלולי, יער שרגל אדם לא דרכה בו. 

 בפתח הספרייה, מאחורי דלפק עץ גדול וכבד ישבה הספרנית, שתמיד היתה חמורת סבר . על חוטם ארוך ישבו להם בנחת משקפיים קטנטנים ומתחתם שפתיים דקיקות ומתוחות. 

 הספרנית חקרה אותי בכל פעם מחדש על אודות הספר שהחזרתי, תמיד ביקשה ממני לספר ולתאר לה את העלילות בספר ומה היה בסופו.

היא אף פעם לא האמינה לי שאני קוראת את כל הספרים שאני שואלתמהספרייה ולכן אף פעם לא פסקה מלשאול שאלות ואולי, אולי בעצם רצתה לדבר איתי ורק אני חשבתי שאני במבחן.  

ואז הורשתי לשוטט בתוך יער הספרייה, מטיילת בין המדפים, מריחה את ריחם המיושן של הספרים, שולפת ספר אחד, מדפדפת ותוהה מה עלילתו והאם אוכל לשקוע ולצלול לתוכו, להפליג איתו אל האופק הרחוק. 

כל ספר נראה כמו תיבה קטנה המחביאה בת וכה מילים רבות, מילים שחורות מוטבעות על דף לבן, מילים המרצדות, מרקדות על משטח לבן, מצפות לקורא שילטף אותן במבטן.

ספסל קטן ומעוגל היה מונח למרגלות המדפים הגדולים ואני ישבתי עליו, הבטתי, נגעתי, דפדפתי וקראתי סיפורים או קטעי משפטים ואספתי לתוכי מילים ועוד מילים. 

כשהספרנית החלה לשלוח אליי מבטים ידעתי שהגיע העת לבחור ספר אחד מתוך אלפי הספרים, רק אחד מתוך כל המבחר העצום.

 כמה קשה היתה המשימה לבחור רק ספר אחד. 

ברגליים כבדות, על בהונות רגליי צעדתי לעבר הספרנית שהחתימה את הכרטיס, שלחה אליי מבט אחרון וחיוך רזה. את הדרך הביתה עשיתי בצעדים קטנים, אוחזת בספר בזרועותיי, חובקת אותו כתינוק רך. מידי פעם הצצתי לתוכו, בולעת כמה מילים, סוגרת ושוב פותחת.  

וכך, כל לילה, במיטה, לאורה של מנורת הלילה הקטנה הפלגתי למחוזות רחוקים, קראתי בספרים הנפלאים שהשאלתי מהספרייה.

את כל קורותיה של אן שרלי, הילדה הגי'נגי'ת הכי מדליקה בעולם, תום סויר, הרוזן ממונטה קריסטו, נשים קטנות, פוליאנה ועוד ספרים רבים שקצרה היריעה למנותם כאן.

נאחזתי במילים המכשפות שהוליכו אותי הרחק מעבר למיטה שלי, לחדר שלי, לעולם שלי.

פסקתי לקרוא רק כאשר אמא שלי כיבתה את האור והזכירה לי שמחר צריך לקום מוקדם לבית הספר. 

סגרתי את הספר והנחתי אותו מתחת לכרית שלי.

עצמתי את עיניי ובחושך ראיתי את האופק.