כפתורים
 מאז שהוא זוכר את עצמו הוא ראה כפתורים בכל מקום אפשרי, במעלית, במפסקים של החשמל, במכשירים בבית, בבגדים, באוטו, באנשים. שהיה קטן היו מלבישים אותו בבגדים ומכפתרים לו את הכפתורים הגדולים והקטנים. הוא תמיד שם לב לצבע ולמרקם של הכפתורים. במיוחד אלה הגדולים שבסוודר האדום, שהיו מבריקים וקשים. הוא לא אהב אותם בכלל. הוא למד שיש כפתורים שאפשר לגעת בהם וכאלה שאסור, כאלה שאם לוחצים עליהם משהו רע קורה, משהו לא טוב וכאלה שאם לוחצים עליהם אז הכל נרגע והשקט חוזר. הוא למד לראות שגם לו יש כפתורים. כפתורים בכל מיני צורות וגדלים שכולם סביבו לוחצים עליהם, נוגעים בהם, מממששים ביד גסה, דוחפים, שוברים אותם. הוא לא יכל להתנגד. ברגע שמישהו נגע לו בכפתורים, הוא היה חייב להגיב לפי הפתקית הקטנה שעמדה מעל הכפתור. וזה כאב. כאב כל כך עד שהכאב בעצמו כבר לא יכל יותר לסבול את הכאב שלו. הכי גרוע היה הכפתור הגדול הזה של האשם. מספיק שמישהו היה רק מסתכל עליו, וכבר הכפתור היה נלחץ מעצמו, עמוק פנימה ומדליק את כל הנורות והאזעקות סביבו. שלא לדבר על הכפתור של הפחד, זה שהיה די משומש מרוב שלחצו עליו. הוא למד להגן על עצמו, החביא את עצמו מאחורי גדרות ושיחים של בגונוויליה בכדי שלא יגיעו אליו. אל הכפתורים שלו. והם המשיכו לרדוף אחריו דרך השיחים עם מקלות ארוכים, נוגעים באותם כפתורים שוב ושוב ושוב. אבל לאט לאט, השיחים צמחו יותר ויותר והגישה לכפתורים נחסמה. אבל אי אפשר לחיות ככה בלי ללחוץ מדי פעם על איזה כפתור שמשחרר משהו מבפנים. והכל הצטבר והצטבר. ואז הכל קרס, השיחים נעלמו, הגדרות נשברו, החומות נפלו, והוא עמד שם שוב חשוף מולם עם כל הכפתורים הישנים נחוש הפעם לעמוד ולא ליפול, לכאוב, לבכות, לשמוח, לצחוק, להרגיש הכל. לא להתגונן שוב. אבל העולם, ממש לא חשב כמוהו. לא נותרה לו ברירה, אלא לאט לאט מתוך החשיפה, במודע, לחווט מחדש את הכפתורים, שלא יהיו מחוברים ישירות. הוא בנה להם מעגלי הגנה, ממסרים ומסנני רעשים. חלק ביטל, חלק חיבר רק למנורות החיווי וחלק חיבר בכלל הפוך בכוונה. כולם המשיכו ללחוץ, לגעת, למשש, ממש כמו בעבר, הם לא שמו לב לשינוי. כלפי חוץ הכל נראה זהה, המנורות נדלקו שלחצו, הוא הגיב בדיוק כמו קודם, אבל רק מבחוץ על פני השטח. בתוכו, הכפתורים היו כבר מנותקים, לא מחוברים ישירות, הוא יכל לראות ולהבין מה קורה מבלי שמייד יופעל. הוא יכל לעצור ולהתבונן בהמולה של הדחפים והרעשים שבאו מבחוץ פנימה. להגיב על מה שהוא בוחר, להחליט איך הוא מפעיל את עצמו ולא אחרים מפעילים אותו. אבל דבר אחד נותר. הוא עדיין רצה להרגיש את הדבר האמיתי. את זה שלא צריך כפתורים בשבילו. בלי טכנולוגיה ובלי מסיכות, ברכות ובעדינות. את האהבה שבאה מהלב. הוא רצה שיגעו בו בלי לגעת בכפתורים, ישר פנימה, בלי להפעיל פעמונים, אזעקות, ומנורות. לגעת בפשטות. לגעת באמת. ללא פחד. בטבעיות. בלי לקרוא תוויות ובלי לחשוב על זה. פשוט להכנס אליו פנימה באהבה טהורה. לא לחפש דרכי קיצור, ולא מעקפים. לא בכוח ולא בתובענות. מבלי לדעת למה ואיך. רק מאהבה. אהבה פשוטה וטובה.
|