לפני שבוע וחצי שטפתי לו את המוח ערב שלם על כך שזה לא מוסרי שאנחנו הורים לילד כל כך מדהים ומעשנים, ואם יום אחד נמות מי לעזאזל יגדל אותו??? זה קורה לי אחת לכמה זמן, מן מצב רוח כזה מוזר שבו אני חושבת על המוות שלי או של אנשים יקרים לי ואז הולכת לישון מתה מפחד. אחרי ההרצאה שלי הוא החליט (מתוך ייאוש נראה לי) שמפסיקים לעשן. מאז אני מאושרת! כמו ילדה בת 16 בורחת מהביית פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בלילה וחוטפת סיגריה בסוד, ומשכנעת את עצמי שאני מסתירה את זה ממנו רק כי אם הוא ידע הוא יחזור מיד לעשן, וחבל, הוא מחזיק מעמד מאוד יפה.
האמת זה קל, פתאום על שתי סיגריות ליום אני לא מבינה מדוע עישנתי קופסא וחצי, ומדוע יצאתי מדעתי בכל פעם שנתקעתי בלי סיגריות. הכל פסיכולוגי מסתבר.
זה התחיל מזה שקראתי את הספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" בערך כל העולם סביבי הפסיק לעשן עם הספר הזה, בלי מאמץ, בכיף ובקלות, זה רק דיכא אותי יותר כי הרגשתי שאני האדם היחיד שלא הפסיק לעשן אחרי הספר וזה רק הפחיד אותי יותר לחשוב כמה אני מכורה לזבל הזה. זה עשה לי הבדל אחד והוא שהתביישתי לעשן אחרי שקראתי את הספר, אפילו התביישתי לקנות סיגריות, אז תקופה שלחתי אותו לקנות לי את הסיגריות והייתי מעשנת רק בבית או רק במקומות שלא רואים אותי, אבל לא חשבתי להפסיק. ואז הרופא עשה לי שטיפת מוח שזה בערך מה שעשיתי לבעלי שבוע אחר כך והנה, היום אני על שתי סיגריות ליום, כבר שבוע וחצי, ועדיין מרגישה אשמה נוראית.
לפעמים נדמה לי שהייתי אדם יותר שמח עם הסיגריה, אני יודעת שזה בולשיט, אבל יש רגעים שזה ממש מרגיש אמת. ויש רגעים, שאני מרגישה כל כך אהובה לעצמי, שאפילו על הסיגריה / שתיים שאני מעשנת ביום - אני מוותרת בשמחה.
לא יודעת מה ניסיתי לומר בפוסט הזה, סתם הייתי צריכה להוציא קצת מחשבות שהתרוצצו לי בראש בזמן שהוא ואני יושבים בסלון במשפחתיות של יום שישי, ואין מצב שאני מתחמקת לי לסיגריית הלילה שלי.
לילה טוב. |