רעש...את לא יכולה לסבול את זה יותר...

כל המתח והצעקות האלה קודחים לך במוח כמו תיקונים בכביש ישן.

את מתה לצאת. פשוט לפלס לך דרך אל השקט.

אז פשוט ברחתי....פילסתי לי דרך אל השקט שלי....

עם כוס קפה ,מחברת ושמיכה יצאתי החוצה ...לאיזה רחוב לא בנוי..

מתחת לירח הזוהר אני שוכבת ,בוכה...בוהה בכוכבים..מתפללת שאולי סוף סוף ייפול כוכב שיגשים את משאלותיי.

בינתיים הכוכבים לא הוכיחו את עצמם כל-כך..

בעצם...אולי החכמה היא להביעה משאלה בכוכבים קיימים

הרי מה הרעיון להיתפס במשהו נופל, לא?....

הדמעות הקפיאו את הפנים החיוורות ,

אבל החלטתי שהפעם אני לא יעצור אותן...אתן להן לזרום...

להשתחרר ,לצאת החוצה..לתת לעצמי לפרוק את הכאב שטעון על הלב ,להתנקות .

לפעמים אני פשוט לא יכולה לתת לעצמי לשמור יותר בבטן.

כל-כך רוצה לצעוק חזק למישהו באוזן , אולי ככה ישמעו אותי יותר טוב.

אבל זהו...אני מפסיקה לחפש את תשומת הלב של אנשים בדרכים של כאב,

רק בטוב..במקומות היפים,בצדדים היפים שעוד לא גיליתי , בחיוכים שעוד לא חייכתי ,

בדלתות חדשות שעוד לא פתחתי.

בגישה חדשה לחיים.

אז לבינתיים אני מקווה שהכוכבים שלי רק יאירו יותר מיום ליום.

שהשמיים יתמלאו מכוכבים זוהרים  של הגשמה.

ושנזכור..שהמדרגה הבאה..היא רק ההתחלה של ההתחלה.

אוהבת.

יובל.

http://www.youtube.com/watch?v=CAME8GDRTfI