האסימון הזה נופל - כך התאהבתי במוסיקה של דניאלה ספקטור (חלק א') "יש בה את האלמנט. אבק הפיות הזה שנבזק לעתים רחוקות על אמנים ישראלים. יש לה קול רך, גבוה, ושירים שעוטפים אותך כמו שמיכה בחורף. אני לא זוכר מקרה שבו הבאתי סינגל הביתה והקשבתי לו ברצף 10 פעמים. זה לא קרה לי, עד הכוכב הזה מת".
מתוך "אתה אומר לי דברים, בסוף תשכח גם אותי", פוסט מאת בועז כהן.
בועז כהן לא לבד. גם אני, מאז שקניתי את אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור, מקשיב לו שוב ושוב ושוב. התנהגות כזאת כבר לא שכיחה אצלי. מה ששכיח עוד פחות הוא לשמוע שיר אחד בלופים. לשים אותו, וכשהוא מסתיים לשים אותו שוב. באלבום של ספקטור יש לפחות שני שירים שגרמו לי לעשות את זה. בועז הזכיר את הראשון - "הכוכב הזה מת". יש עוד אחד. נדבר עליו בהמשך, בסוף.
ספקטור היא אמנית של מכלול העולה על סך חלקיו. הקול שלה מיוחד ויפה (לטעמי), אבל לא היה עומד בזכות עצמו ללא חומר נכון. כבר היו את אלו שאמרו לי שהם פשוט לא מסוגלים להקשיב לה, כי הקול הזה נשמע להם רע.
כתיבת הטקסטים שלה לא בוהקת למרחקים, גם אם מצליחה לעשות את העבודה. מישהו אותו הפנתי לאלבום שלה הביע פליאה שהשוואתי אותה לרונה קינן, ואמר לי שהטקסטים מזכירים לו יותר את קרן פלס. סלחתי לו.
אני מניח שגם מנגינתה לא הייתי נופל, אם הייתי שומע רק את זה, נטו.
אבל כשמחברים את כל הדברים האלה יחד - התוצאה מופלאה. פשוט כך. השלם שנוצר הוא יפהפיה. "הסימן הראשון לאמת הוא יופי", אמר פעם יוסי בבליקי בראיון. בהנחה שהוא צדק, האלבום של דניאלה ספקטור הוא הדבר הכי אמיתי שיש. הוא פשוט ממש ממש יפה.
בשמיעה ראשונה, הקול של דניאלה ספקטור מזכיר לאנשים את זה של אפרת בן-צור. לעתים אפילו את זה של אפרת גוש. אלו השוואות שלא תמיד מחמיאות, שכן מדובר בקולות שרבים נוטים לא כל-כך לסבול. קולה הגבוה והדק של ספקטור נראה בתחילה כחלק מהסגנון הזה. אבל האזנה אמיתית לשירה שלה מראה שהדמיון מינורי למדי. למרות מנעד קולי מוגבל יחסית, שמתפקד כמעט רק בתחום ה'גבוהים', היא יודעת להשתמש בקולה בצורה שהיא גם עשירה וגם מדויקת. להעביר דרכו רגש מסוים, לטעון אותו בניואנסים, לדעת באיזה אופן להעביר איתו למאזין את מה שהיא רוצה. בניגוד להפקות ישראליות רבות, בהן ה-vocals נמצאים קילומטרים לפני לנגינה, פה יודעים מתי לקחת את הקול קדימה ומתי לשים אותו קצת יותר אחורה. מתי להעביר אותו נקי ומתי לסנתז. מתי לשיר רגיל ומתי לשחק איתו קצת. ב"הירושימה", למשל, ספקטור שרה בקול דק במיוחד, כזה שמתכתב עם הסגנון היפני של המנגינה ועם שם השיר ונושאו. ב"הכוכב הזה מת" היא מוציאה קול מיוחד, מוזר משהו - ולא במקרה. זהו קול שמשתלב נכון עם האוירה החללית של השיר ועם התלישות שבו מהקרקע. שוב ושוב היא מצליחה למקסם את יכולות הקול שלו והגוון שלו, לקחת אותו קדימה ואחורה, להעביר בו סאב-טקסט לצד טקסט.
השימוש בקול הוא לא הדבר היחיד שמבדיל את שתי הזמרות שצוינו כאן מספקטור. שתיהן (אפרת בן-צור, האהובה עלי מאוד ואפרת גוש, שלא ממש אהובה עלי) נתפסות קצת כמריונטות המופעלות על ידי מפיקים מוסיקליים גברים. כשיש לך בעמדת ההפקה והעיבוד אנשים כמו ברי סחרוף ואסף אמדרוסקי (אפרת בן-צור) או יוני בלוך (אפרת גוש) - לא נשאר לך הרבה לעשות מלבד לבוא לאולפן ולשיר בתוך התבנית שעוצבה עבורך על ידי אחרים. אפילו אם כתבת והלחנת בעצמך את השירים. לא אצל ספקטור. אלבום הבכורה שלה הופק על ידה, למעט עזרה נקודתית של אחרים בכמה מהשירים. והעובדה שמדובר כאן ב-One Woman Show הופכת את האלבום הזה להישג אפילו עוד יותר גדול: זמרת-יוצרת (סינגר-סונגרייטר) שמפיקה בעצמה את אלבום הבכורה שלה ומגיעה לתוצאה מרהיבה. ומעבר לכך שהיא מרהיבה - אין בה בוסר. ולא רק שאין בוסר - הכל מרגיש כל הזמן מאוד בנוי, מחושב, מדוד ומנומק. אין כאן מקריות. כל תו מרגיש שהוא יושב בדיוק איפה שהתכוונו (שהתכוונה) שישב. כל כניסה או יציאה של כלי מתוזמנת במחשבה. כל ניואנס קולי נמצא איפה שהוא נמצא לא במקרה. באלבום הבכורה שלה דניאלה ספקטור לא מציגה את עצמה רק כזמרת, נגנית ומלחינה מוכשרת - אלא כמפיקה מעולה, שטוב יעשה מי שיבחר להשתמש בשירותיה. "דניאלה ספקטור" הוא מסוג האלבומים שבכל שמיעה מתגלה בו משהו חדש. כל פעם אני משתאה מעוד תיזמור מדויק אליו לא שמתי לב עד עכשיו באיזה שיר. מעוד בחירה מחוכמת לשילוב של כלי או קול. השכבות רבות, אבל לא עמוסות או מעמיסות. מי שלא יתעמק גם יוכל לתת למוסיקה לעבור דרכו, מבלי לשים לב למורכבותה. מי שיתעמק - יגלה בה עולם שלם.
ומה יש בעולם הזה, של דניאלה ספקטור?
מוטיב אחד שבולט במיוחד בשירים שלה הוא הסתכלות. כיאה לאמנית, היא מסתכלת על המציאות מהצד, מנסה להבין אותה ולתרגם אותה לשפתה שלה. בשלושת השירים שפותחים את האלבום יש שימוש בפועל ר.א.ה:
"על הים ירח קם / איני רואה אותו" ב"על הים".
"הראית איך הפציע / לובן פרח עץ הדובדבן" ב"הירושימה".
"הכוכב הזה מת / אבל רואים אותו כאן... אני רואה אותו / הלילה" ב"הכוכב הזה מת".
גם בשירים שבאים לאחר מכן יש הסתכלות - פנימית וחיצונית כאחד. מצבים נפשיים ב"זה הזמן" ותמונות רחוקות, על סף הדמיוניות ב"הדוב הלבן הגדול" (שסגנונו, אגב, לקח אותי אסוציאטיבית לתקופה המוקדמת של אביתר בנאי). השיר הרביעי, "ארובות ואוטובוסים", עסוק כולו בהסתכלות של הכותבת על מקום זר בו היא מבקרת: "עיר גדולה שעטופה ביערות / ואי אפשר לחמוק מהתחושה / זה לא קשור אליי אבל אני / בכל זאת מרגישה".
ההתעסקות ברגש היא עוד מוטיב חוזר באלבום הזה. לא בצורה הבנאלית, הפלייליסטית, של "אני מרגישה ככה, אתה מרגיש ככה" ששומעים בכל שיר שני ברדיו, אלא יותר במיקום של הרגש, במידה שלו, בגבולות הפנימיים שלו. ההמחשה לכך היא פחות טקסטואלית (אם כי גם, ע"ע "זה הזמן") ויותר מוסיקלית. אותו איפוק מדוד בהפקה שהזכרתי קודם מעביר את התחושה כמה חשוב לספקטור להעביר בצורה מדויקת מבחינה מוסיקלית את הרגש - סוגו וכמותו. ב"על הים" יש בה משהו קצת מרוחק, גם אם מלטף ועדין. ב"ארובות ואוטובוסים" היא עולה בטון כשהיא שרה "אולי יהיה שם מי שיזהה אותי" ויוצרת סוג של פיק, שאפשר לפרשו בכמה צורות (השתוקקות לזיהוי? בהלה מזיהוי?). ב"הכוכב הזה מת", באמת מופת של הפקה, היא יודעת בדיוק מתי להעביר את הקול שלה בצורה מרוחקת יותר, חללית שכזו, ומתי לשיר בקולה הרגיל, וממש ללחוש לתוך אוזנו של המאזין. זה קורה בפזמון, כשהיא שרה "אתה אוהב אותי" - שורה שחוקה להפליא, ממש הכי ישנה בספר, שמצליחה לשרוד כאן את מבחן הבנאליות בזכות הצורה בה היא מושרת. המעבר הזה בסאונד השירה בין הבתים לפזמון יוצר אפקט מיוחד. כשהיא שרה "בסוף תשכח גם אותי / לא זה לא משנה", החלק השני של המשפט מבוטא בצורה שממש יכולה להרעיד. והתופים, מצידם, יודעים בדיוק מתי הזמן הנכון להיכנס ולצאת כדי לבנות את המתח של השיר, המדבר על מערכת יחסים שנגמרה, גם אם עוד לא קולטים את זה לגמרי. (בועז כהן, נו מי, פירשן יפה את השיר הזה כאן).
מוטיב שלישי שבולט הוא המקומות הזרים. ספקטור היא תיירת במקומות אחרים, רחוקים. היא מתרשמת מהם, מצלמת אותם בעיניה ובעיני רוחה ואז הופכת אותם לשיר. כבר בשיר השני באלבום אנחנו מבקרים בהירושימה, שגם אם לא מדובר בביקור פיזי בה, לוקח אותנו לשדות זרים. "ארובות ואוטובוסים" הוא שיר שלגמרי משדר אירופה. החל מהתוכן שלו, שברור שמתאר עיר זרה ("יש שם ארובות אוטובוסים / עיר גדולה שעטופה ביערות") ואולי אפילו טיול מאורגן בה ("אך אי אפשר לחמוק מהקבוצה"), דרך הלחן והביצוע שהוא קודר, אפלולי וגשום ממש כמו לונדון ביום קר במיוחד, ועד מקהלת המהמהמים שבסוף השיר, שכמעט נשמעת כמו מקהלה גרגוריאנית ששרה איזה chant בטקס בכנסיה אירופאית. ב"זה הזמן" היא שרה על ספינות ששבות ו"הדוב הלבן הגדול" נשמע כמו חלום/דמיון או כמו תמונה מהקוטב הצפוני. מסע למקום אחר, בכל אחת מאפשרויות אלה.
בשליש האחרון של האלבום ספקטור עוברת להסתכלות יותר פנימית מאשר חיצונית: בשני השירים הלפני אחרונים בדיסק היא עוסקת לגמרי בפנים. במקרה או שלא במקרה, שני השירים האלה - "ציפור ביד" ו"לישון בלעדי" מהדהדים חזק את יונה וולך.
ב"ציפור ביד" מדברת ספקטור על סוג של בעיות זהות/פיצול אישיות. משהו בתוכה שהוא לא באמת היא (וגם לא באמת לא היא), שלא נותן לה מנוח. "ציפור ביד רוצה לצאת / אני לא נותנת ומחזיקה חזק". מדובר במאבק מתמיד, כזה של "מי אוחז במי / מי זאת ציפור / ומי זאת אני". הקונספט של השיר הזה ודימוי הציפור שבו כל-כך מזכירים את השיר "בעיות זהות" של יונה וולך, שכמעט אפשר לקרוא ל"ציפור ביד" פרפרזה על "בעיות זהות", שאלו מילותיו:
ציפור מה את מזמרת / מישהו אחר / מזמר מגרונך / מישהו אחר / חיבר את שירך / שר בבית / דרך גרונך / ציפור ציפור / מה את שרה / מישהו אחר שר / דרך גרונך
"ציפור ביד", הוא, לטעמי, אחד משלושת השירים הטובים ביותר באלבום הזה. מלבד יופיו, יש לו גם "מנוע" חזק - קצב טוב (שאף הופך אותו לרדיופוני, לתשומת לב בוחרי הסינגלים) וביצוע אפקטיבי מאוד, שמצליח להעביר נכון את המילים הטעונות המדברות על מצוקה.
השיר הבא מזכיר גם כן את וולך. "תאהב אותי / באלימות כזאת / שתשאיר בי סימנים / תשאיר בי משהו", שרה ספקטור ב"לישון בלעדי". ו-וולך? היא כתבה בזמנה את "כשתבוא"/"כשתבוא לשכב איתי כמו שופט" - טקסט שכולו בקשה לגבר שיבוא ויקח אותה בצורה כוחנית וברוטאלית: "כשתבוא לשכב איתי / תלבש מדים של שוטר... תענה אותי / תוציא ממני סודות".
אבל בעוד כמיהתה של וולך היא ברוטאלית, טוטאלית וחד משמעית - ספקטור יותר מהוססת ומעודנת. את השיר היא בכלל מתחילה בבקשה הפוכה: "תאהב אותי / בעדינות כזאת / דרך הבגדים / צעיפים כבדים / תוריד ממני / ותגלה לאט". ובכלל, השיר הזה מושר בצורה כמעט מחויכת. קלילה, נעימה, עם קול מסונתז (שיכול לבטל ניואנסים ווקאליים) ואפילו בנג'ו עליז ברקע. ביצוע שכמעט ובא כקונטרה לטקסט החריף. ביצוע שממש אינו דומה לזה האגרסיבי, הנוהם, של ערן צור וחבורתו ב"אתה חברה שלי" לשירה המקביל של וולך. ובכל זאת, קשה שלא לראות את הדמיון.
משם זורמים לשיר הסיום של האלבום, "גני גנים". שיר צ'יל-אאוטי, שמתחבר בצורה זו או אחרת ל"הכוכב הזה מת". שיר שכל כולו 11 מילים: "בואי אל גני גנים / תראי / טבע שלי / והנה אני / גדל פרא". 11 מילים, אבל חמש וחצי דקות. חמש וחצי דקות של סאונד חלומי, הזייתי אולי. טריפי. משהו שמעביר מוטיבים של טבע, של יער אפלולי או שדה - כמו זה בו מצולמת ספקטור על עטיפת האלבום ובתוך חוברת הדיסק. וזה יפה. יפה מאוד.
אבל עדיין לא דיברתי על מה שהכי יפה. על השיר אותו שמעתי עשרות פעמים בשבועות האחרונים. שיר שכמעט אף נסיעת בוקר לעבודה לא הייתה שלמה בלי לשמוע אותו פעמיים ברצף. השיר החמישי באלבום - "זה הזמן", שגם יצא השבוע כסינגל שני מתוך האלבום.
למעשה, לטעמי "זה הזמן" היה צריך להיות גם שם האלבום. כי זה הזמן של דניאלה ספקטור. ואין כאן שיר יותר טוב להתהדר בו מאשר הארבע וחצי דקות הקסומות האלה. שיר שבנוי כל-כך נכון, שנוגע ללב ברמות שרק מעטים מאוד מצליחים. אומרים שתמונה שווה אלף מילים. אומרים שלכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה. ואני באמת תוהה אם יש מילים דרכן אצליח לתאר את השיר היפהפה הזה ולהסביר מה הוא עושה לי. אני לא בטוח. אז אולי רק אזכיר נקודות נבחרות ממנו, שיחד עושות ממנו את מה שהוא:
- הטקסט, שמצליח להיות רגיש בלי להיות רגשני ולהציג דמות שמצליחה להיות עדינה בלי להיות יותר מדי שברירית.
- הכניסה של הפסנתר אחרי הבית הראשון
- "הגיון / קם עוזב אותי / לא אחכה לך אני קוראת / צועקת אחריו / אבל הוא לא שומע / מרים עוגן ושט / ושר". משפט אחד, 19 מילים, וכמה ניואנסים קוליים שיש שם... "קם" - סימן לבהלה. "לא אחכה לך" - הכרזה בטון מבוהל אך מנסה לשלוט על עצמו. "צועקת אחריו" - משהו שמסגיר את הבהילות המנסה להסתתר. "לא שומע, מרים עוגן" - התערערות. כמעט מתפוצצת, אבל מצליחה לא לקרוס. "ושט, ושר" - רוגע, אפטר-קליימקס, חזרה לשגרה.
- המהלכים הרבים והמגוונים שיש בו, מבחינת כלים ומבחינת שימוש בקול. אותם קולות רקע שנכנסים בשקט מאחור, מרחוק. ממש צריך להתאמץ כדי לשמוע אותם. לרגע אתה חושב שאולי עדיף היה אם היו נותנים להם עוד קצת ווליום. אבל אולי בעצם לא. אולי הם צריכים להיות כך. מעודנים. מתחבאים. השיר הזה רק נשמע פשוט.
- הקליימקס של השיר, שמגיע ב- C-Part שלו (קטע המפריד בין הבתים לפזמון), עם המילים (המושרות עם קול מסונתז בטון בהול): "ועם הגיאות שינה עמוקה / באה עולה בי / קחיני עמך והיי לי סירת הצלה / כשהבוקר יבוא / הנה הוא בא / ישובו ספינות / יטילו עוגן" ואז, שוב בקול רגיל: "עד הגיאות הבאה", שמשדר רוגע וחזרה לשפיות
- "Mode לילה נכנס לפעולה". שורה שאני פשוט יודע שתיכנס ללקסיקון שלי (גם אם במשמעות הפוכה לזו שהיא מבטאת בשיר): יאללה, הולכים לישון. Mode לילה נכנס לפעולה.
- השורה הזאת, הפשוטה, שלא לומר פשטנית: "והלב נפתח", שמתארת כל-כך טוב את מה שהשיר הזה מצליח לעשות.
* דבר אחד אני לא אוהב ב"זה הזמן": הסיום שלו. האמת שבאופן כללי עקב האכילס של שיריה של ספקטור הם ההתחלות והסיומות. התחלות השירים נשמעות לא פעם כמו קטע שבטוח כבר שמעת איפושהו, ויותר מפעם אחת. והסיומות? לסיים שיר ב-Fade Out זה חוסר יצירתיות משווע בעיני. במיוחד בשיר כמו "זה הזמן", שיש בו כל-כך הרבה, ולכן מגיע לו סיום יותר מורכב ומקורי ממנגינה שסתם הולכת ונמוגה. אבל גם אם היא כבר נמוגה - 7 שניות זה ממש לא מספיק לזה. זה היה צריך להיות פייד ארוך, התפוגגות, הנמכת טון אטית שיורדת ויורדת ויורדת עד ש... נעלם.
זה השלב בו אני אמור לסכם את הפוסט הזה. לתת את השורה התחתונה, שמסבירה בתימצות למה המוסיקה של דניאלה ספקטור כל-כך טובה ומיוחדת ולמה התאהבתי בה. אבל אני לא רוצה לתמצת את מה שכבר כתבתי בשני פוסטים ארוכים. נאמר כבר הכל. אתם תסכמו לעצמכם, ואני אסיים באמירה פשוטה יותר:
דניאלה ספקטור מופיעה הערב באוזן-בר בתל-אביב. כדאי לכם לבוא. האסימון הזה נופל - כך התאהבתי במוסיקה של דניאלה ספקטור (חלק א') אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור לשמיעה מלאה וחינמית ברשת דניאלה ספקטור מתארחת ב-106FM ומבצעת באולפן 4 שירים, מתוכם 3 שאינם באלבום!  |