הכאב האדיר שלי חזר. הבדידות והרצון להתרחק . האכזבה מעצמי שלא לומדת שהאכזבה והכאב מאנשים לא שווה את האשליה. בעיקר אני מוסיפה לעצמי עוד כאבים לאסופת הזכרונות שלי.
היום שמתי לב שפעמים רבות בשנה האחרונה אני בוכה בקטעים הרכים שאני רואה אם זה בטלויזיה ואפילו בפרסומת. דווקא כשמישהו מחבק , כשמישהו מלטף דווקא אז אני נשברת. היום ראיתי את "הפסנתר" שוב. רציתי לשמוע את המוסיקה. בחלק הראשון של הסרט , כשהתשוקה למוסיקה מוציאה ממנה כמעט הכל , כל כך הזדהיתי איתה. זה כאב לי יותר מאשר הזעזוע של הכריתה. זה היה טלטול רגשי אחר.
כמות העצב שאני מכילה שוב , הפכה שוב , לבלתי נסבלת. זה כל כך הרבה עד שאני מרגישה את הגוף פיזית כואב עם הרגשות והמחשבות והזכרונות שלי. לעבור עוד מקטע של בכי אל תוך עצמי , מקופלת , מכונסת בתוך תוכי.
אני מרגישה שהליבה שלי מכילה כל כך הרבה , שהיא כל כך ענקית מרוב שהיא מכילה שאפילו חיבוק , מה שתמיד מנחם אותי במחשבות שלי לא יכול להכיל או להקל ולו מעט ממה שהגוף שלי מחזיק עכשיו בתוכו. אפילו הכתיבה לא מנחמת. אין לי אף מקום לברוח אליו. אין לי אף בן אדם לברוח אליו. אני אפילו לא בטוחה כבר אם אני כזו נפלאה כמו שאני חושבת שאני . אני מרגישה שאיבדתי את עצמי לחוויות ולאנשים שפגשתי בדרך. |