מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית. סוף.
לשקד יחגגו יומולדת שנה בעוד יומיים. חני וד. לקחו אותה לחנות נעליים גדולה בקניון, לקנות לה זוג נעליים ראשונות. רק לפני שבוע היא התחילה ללכת, וכמעט באותו רגע גם למדה לרוץ, אבל בקניון החזיקה אותה חני על הידיים, שלא תלך לה לאיבוד, והקטנה נצמדה אליה בנוחות והסתכלה מסביב, סקרנית, ובכלל לא ביקשה לרדת. המוכרת הביאה זוג נעליים במידה 19, אדומות, עם חיפושיות צבעוניות סביב הסוליות ועם סרטי סקוטץ' עבים ששקד הקטנה מיששה בסקרנות, ואחר כך ניסתה למשוך בכוח. היא הייתה מופתעת מהרעש סביבה ונשארה ישובה על ברכיה של חני ומפנה ראשה מצד לצד, האורות החזקים סנוורו אותה מעט, אבל אחר כך היא הרימה ראשה גבוה גבוה אל הקופסאות הרחוקות במדפים הכי גבוהים. וכשחני הנעילה לה את הנעליים החדשות והעמידה אותה על הרצפה היא התיישבה במקומה, באמצע החנות, פיה הקטן מעוגל בתמיהה אינסופית, ולא הסכימה לצעוד ולוּ צעד אחד. ד. קרא לה וניסה לשכנע אותה לבוא אליו, אבל היא לא רצתה לקום. חני הושיטה לה ידיים ושקד נתלתה עליה מחדש, ידיה ורגליה אוחזות באימא בחוזקה קופיפית. "בוא ניקח את הנעליים ונצא מפה. בבית היא תלך. עכשיו זה חדש לה, היא צריכה את המקום הרגיל שלה," חני אמרה לד., שהיה קצת ספקן. הוא חשב שאי אפשר לקנות נעליים חדשות לפני שרואים אם הן מתאימות לרגל, אבל בכל זאת ניגש לקופה לשלם. ד. זיהה את הקול החדש של חני, שצמח מתוכה אחרי חודשים ארוכים וחשוכים של שתיקה.
שקד נולדה בתחילת החורף, אבל חני התעוררה מחדש רק כשהקיץ כבר היה בעיצומו, חודשים רבים אחר כך. חודשים מסוכסכים שהצטופפו בתוכה לכלל עיסה אחת גדולה ומעורפלת, שחני לא זכרה היכן החלה ומתי נגמרה. היה בכי תינוקת. והיה ריח אבקת הכביסה מהבגדים הלחים התלויים יום ולילה על מתקן הייבוש במסדרון ליד המטבח. והייתה עייפות תהומית ושיהוקי בכי על הכתף, והייתה שינה חטופה. והיו קופסאות כחולות של אבקת חלב. ובדידות-שלפנות-בוקר כשכל העולם עדיין ישן ורק היא ערה וקדחתנית. והיה האור המוזר שנשקף מפינת הספה בסלון, היכן שחני שכבה, מכורבלת בשמיכה הכחולה ועיניה פקוחות. רק לפנות בוקר הייתה נרדמת, עדיין בפינה שלה בסלון על הספה. ד. היה יוצא בבוקר מהבית בשקט מוחלט כדי לא להעיר את שקד בעריסה ואת חני הצנופה בתוך השמיכה הכחולה. פעמים רבות כל כך, כשחזר לדירה אחר הצהריים נדמה היה לו שהיא נשארה מונחת כל היום בדיוק באותו מקום. בחוץ נשבה רוח חזקה, והוא היה מתיישב ליד חני ומבקש לחבק, אבל מתאפק מפני שידיו קרות. "אני חושב שתרגישי יותר טוב אם תקומי," הוא אמר שוב ושוב. "זה לא טוב שאת ככה כל היום."
שקד הייתה תינוקת זריזה. עוד לפני שידעה לזחול כבר יצאה מטווח השמיכה הצבעונית שחני פרשה לה על הרצפה ונקלעה אל פינות הסלון, וכפות ידיה הקטנות היו מתקררות ממגע הרצפה. "אני לא יודעת איך היא מצליחה," חני בכתה לשרי'לה בטלפון, "מה שאני לא עושה היא מגיעה בסוף לשכב על הרצפה, היא תתקרר לי בסוף." ושרי'לה קבעה: "מה לעשות, היא כנראה לא תהיה תינוקת קלה." אבל ד. היה מתפעל מהזריזות שלה, ומקפיץ אותה באוויר ומצחיק אותה ואומר לחני שאין סיכוי שהקטנה תתקרר עם כל השכבות שהיא מלבישה לה. הדירה הקטנה התמלאה צעצועים קטנים שהיו מפוזרים בכל פינה. דובון פרווה, המון קוביות מגדל, כסילופון צבעוני ובובות בד רכות. חני ניסתה לאסוף את הצעצועים אבל הם היו מתפזרים שוב ושוב במהירות כאילו היו מצפצפים עליה. מפינת הספה הייתה בוהה שעות ארוכות על הרצפה הזרועה וממציאה מסלול של דממה בין הצעצועים, מותחת קו זרחני מחושמל בין הקובייה לכדור, משם אל הדובון, ובירייה חותכת אל פינת השמיכה הצבעונית וחזרה אל כדור, והכול במסלול עוקף-תינוקת. החורף נדמה היה לה ארוך, במסדרון ליד המטבח היו תלויים יום אחר יום בגדים מכובסים שלא התייבשו, גופיות קטנות, מכנסונים לבנים, גרביים זערוריות, סוודרים, שורה של בייביגרואים מצוירים, ורוד, סגול וצהוב. אבל היא בכתה רק ביום שמכונת הכביסה התקלקלה. ד. מצא אותה אחר-הצהריים חיוורת, מזנקת וחוזרת כמו כדור פינג-פונג אל פינת הספה. הוא הרים את שקד על הידיים ושאל את חני מה קרה. "המכונת כביסה נתקעה," חני בלעה מלים מגומגמות. היא הכניסה למכונה ערימה של בגדים לשקד, ואולי, היא לא יודעת, אולי ביחד עם הבגדים אספה מהרצפה גם איזה צעצוע והכניסה גם. ובהתחלה המכונה קרקשה והרעישה נורא. ואחר כך נזלו מים. ועכשיו היא תקועה. היא גרפה את המים וניגבה את הרצפה, וייבשה, אבל - והיא לא יודעת מה עוד לעשות. והיא לא יודעת איך עושים את זה. בכלל. ועכשיו המכונה התקלקלה. ומה יהיה. ד. טיפל במכונה. הוא קרא לה לראות שאפשר לפתוח שם למטה, יש מכסה מיוחד. והנה שני קלידים של הכסילופון שתקעו הכול. ועכשיו המכונה מתרוקנת ממים, ותכף אפשר יהיה להפעיל אותה שוב, ומה את דואגת כל כך, אפשר לחשוב מה קרה. ובכלל, אני לא מבין מה עובר עליך, בחיים לא ראיתי אותך ככה, ואולי את צריכה עזרה או משהו, מה את מפחדת ממכונת הכביסה, לעזאזל, מה כבר קרה. ואז היא בכתה. זה בגלל ששקד צריכה לקבל חיסון מחר, בטיפת חלב. היא יודעת שיכאב לה, והיא פוחדת. והיא לא יודעת איך תיקח אותה כשהיא יודעת שיעשו לה כזה דבר כואב, ואיך היא תביא אותה לשם אם היא לא יכולה אפילו להסביר לה, ולהכין אותה, שלא תהיה מופתעת מהכאב. ד. אמר: "אז אני אקח אותה, די. תירגעי כבר. תפסיקי לדאוג כל כך מכל שטות." חני הכינה לשקד בקבוק, היא פרשה חיתול בד על הכתף והתיישבה בפינת הספה להאכיל אותה. שקד נצמדה לפטמת הבקבוק ועיניה נעצמו מאליהן. חני התבוננה על ד. שאסף צעצועים מהרצפה, אחר כך התבוננה בגבו הרחב מפתח המטבח כשהוא פותח את המקרר ומחפש דבר-מה לאכול, ונזכרה איך, לפנות בוקר, אסף את שקד מזרועותיה והחזיר אותה בזהירות לעריסה. ואיך חזר למיטה בשקט כי חשב שגם היא ישנה. אבל היא שכבה לידו ערה, עד שקמה אל הפינה שלה בסלון. ובסלון היא מצאה בייביגרו של שקד על אחת הכריות והצמידה אותו לפניה, נושמת בתוכו את ריחה של התינוקת. לפנות בוקר הדברים נראים צלולים יותר, מוגדרים, כמעט מובנים. באותו לפנות-בוקר היא הבינה, ביחד עם הריח המשכר של ילדתה, ששום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה. שקד תגדל ותהיה ילדה אמיתית, היא תדע לדבר, היא תשב ליד השולחן ותאכל בכפית, היא תרצה סיכות צבעוניות בשיער ותאהב ספר אחד מסוים, ושיר אחד מיוחד. וכל זה יקרה מאליו, מפני שהיא כאן, וקיימת. ובשעה הזאת של הבוקר, עם ריח הבייביגרו והשקט של הדירה, כל זה לא נראה נורא כל כך. אולי. ולא מבהיל כל כך, כבר. אולי. ועכשיו, עיניה המבריקות של שקד עצומות בריכוז והיא משמיעה קולות מופלאים של בליעה ואגרופיה הקטנים קפוצים. וחני ידעה שהיא בעצמה תיקח אותה לטיפת חלב לקבל את החיסון, מפני שכך צריך להיות. מפני שאי אפשר שיהיה אחרת, אי אפשר שלא היא תחזיק את שקד בידיה, גם אם האפונית הזאת לא מבינה למה קורה לה הכואב-נורא-הזה. וכך יהיה מהיום ועד עולם. מפני שזה סדרם הנכון והיחיד של הדברים. * החורף ההוא נגמר, ואחריו בא קיץ ארוך. ושוב שלכת, ושוב רוח קרה בירושלים. בעוד יומיים תהיה שקד בת שנה. לרגליה נעליים חדשות אדומות, והיא רכובה בנוחות על מותניו של ד.. הם עולים במדרגות הנעות לקומה השנייה של הקניון ההומה. שקד מסתכלת מלמעלה על נחילי האנשים שעולים ויורדים במדרגות וחני רואה איך ברגע יחיד מתחלף מבטה המסוקרן של שקד בחרדה, וכבר היא מושיטה שתי ידיים וכל גופה נוטה אל אימא. חני לוקחת אותה מידיו של ד. ושואלת אותו מה בעצם הם מחפשים עוד בקניון. "בא לי לקחת אותה לאכול גלידה," הוא אומר לחני, "כבר מותר לה, עוד יומיים יומולדת, בואי." חני מחבקת את שקד ומראה לה את הנעליים החדשות שעדיין לא דרכו על הרצפה, אבל שקד נצמדת אל אימא בחוזקה ומשפשפת את עיניה בחמש אצבעות פעוטות. ליד חלון ראווה שזועק מבצע-ארבעה-במאה מושכת חני את ד. בזרועו ונעצרת. "היי," הוא מסתובב וחוזר אליה, ומתכופף להסתכל בשקד מקרוב, "היי, היי... מה קרה? מה הסיפור שלך?" "הכול בסדר," חני אומרת, "אני רוצה הביתה."
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |
תגובות (51)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הכול בסדר," חני אומרת, "אני רוצה הביתה."
שזה ד..
שזה החום
שזה היחד
שזה
שיקלוט את רמזיה שאינם כה ברורים
שהכל יחלוף גם הקשיים כמו העונות
שלך בהערכה
אפרת*
"הכל בסדר" אמרה חני. "אני רוצה הביתה"
רק עכשיו מצא ד. את הקול שמאפשר לו לדבר אליה במידה של תקיפות אוהבת, שמשדרת לה שיש לה בית לחזור אליו ומה כבר יכול להיות גרוע כ"כ כשהוא ישנו. בהדרגה הוא מבין שהוא לא יכול לרפא את הפצע שבעזיבת אורח החיים הקודם והמשפחה, רק לתת לה את הביטחון שיש מקום חדש שהוא שלה.
תודה, עידית.
כתיבתך המופלאה, שמטשטשת גבולות וחודרת למה שיש בתוך העצמות.
ד. זיהה את הקול החדש של חני,
שצמח מתוכה אחרי חודשים ארוכים
וחשוכים של שתיקה. זה קול ראשון של בקיעה, טהור ושברירילפנות בוקר הדברים נראים צלולים יותר,
מוגדרים, כמעט מובנים.וזה קול שני של יציאה, מדויק בבהירותוובשעה הזאת של הבוקר, עם ריח הבייביגרו
והשקט של הדירה, כל זה לא נראה נורא כל כך. אולי. ולא מבהיל כל כך, כבר. אולי. וזה קול שלישי של הכרה, מַפְנִים את עצמו"הכול בסדר," חני אומרת, "אני רוצה הביתה."וזה קול של דרך חדשה, מכיל את הבחירה..מ ש ו ב ח ! מ ח ר י פ צ י ע ס י פ ו ר ח ד ש . לך . ב ש ב י ל י. ב מ י ו ח ד ב ש ב י ל י.כ י מ ג י ע ל י מ מ ך ע ו נ ג ש ב ת .איך כל הדברים הטובים נגמרים מהר...*
עדית יקרה,
את מיטיבה לתאר ניאנסים
שיוצרים קירבה מיידית
לדמויות.
סיפורך אנושי ונוגע ללב.*
התאור של התינוקת נפלא-מעבר לסיפור הכולל -נדמה לי שאת שקד אפשר ממש להרגיש-תודה על הכל
(מה זה? החלפת את הרקע הזה ל"תותים" סגלגלים כאלה?)
וחוצמיזה..לא יודעת למה, אבל יש לי איזו מועקה עם הסיום הזה.
אולי תכתבי עוד פרק אחד ודי? (אחרון ודי !)
אז זהו,
ככל שמזג האויר התחמם
נעשה גבו של ד. רחב יותר
ומותנו חמים יותר
ונשמתי לרווחה
*
דניאלה
צעד ראשון.
לחיים.*
עידית
את נפלאה.
אוהבת את כתיבתך
יש בה משהו שאיני מסוגלת להגדירו.
רגע אולי מצאתי את המילה -
אמת.
בפרסום.
תודה לך יקרה לי.קוראת ונהנית.הבאת את החיים במלוא מובן המילה.בעוצמה שבין המילים.בכל לידת תינוק חדש בבית.יש את הקשים, וההתרגלות לשינוי גדול באורח החיים.וכשזה נופל על שכמו של אחד מבניהזוג זה לא פשוט, ומביא איתוקשיים פיזים, ונפשיים.ואת מתארת זאת מדהים.תודה לך על רגעי החיים האמיתיים שהבאת אלי...שוקעת ברשומתך ומבקשת לי עוד מהטעם שהיאמשאירה בסיום הקריאה....תודה שהזמנת.אהבתי כהרגלך שובה את ליבי בכתיבה איכותית.שבוע נפלא.
שמחה שחני העלתה מהלך והחיים מתגלגלים מיום ליום :)
המון תודה על כישרונך, דיתי ועל עוד סיפור שאולי לא נגמר...
ליאורה
דיתי יקרה,
"הבית זה מקום שאם אתה חיי לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך...נתן יונתן,
בדרכך המופלאה, נוגעת לי בנשמה,
איזה פרק סיום נפלא.
אבל סוף הוא תמיד גם התחלה, נכון?
" די. תירגעי כבר. תפסיקי לדאוג כל כך מכל שטות."....
עם תמיכה שכזאת.
אין מה לעשות......
מתוקתי
מילים נוגעות
מילים ענוגות.
הרבה בתים מצא לו הסיפור
ועכשיו הכל 'יהיה' בסדר...
נשיקות.
סיפור שלם ויפיפה עדית. הזכיר לי כל כך את חוסר האונים שלי כשקים נולדה וכמה זמן לקח לי להתעשת ולחזור למרכז שלי.
מעבר לנגיעה האישית, כתוב כל כך טוב, עשיר ומלא גוונים. תודה חברה ( :
התכנסות לתוך השגרה. החיים חזקים מכל, אפילו מהפחדים, מהניכור, ומהנעליים האדומות.
* נעמה
נהדר
ומה שנותר
זה להדפיס ספר
שבוע מקסים לך
אשר
מקסים נקודה
הצחיק אותי נורא לחשוב על שני קלידי קסילופון שכאלה (המוכרים לי היטב. אגב זה בצילום איכותי, של חברה ישראלית ידועה)
הנמצאים בפילטר... צריך דמיון כשלך דיתי לחשוב שזה עלול לקרות בכלל :)) ....
אוהבת סופים כאלה.
החיים מנצחים.
*אוהבת שלך שרי
קראתי
לטעמי יש
לדאוג לפסקאות ולמרווחים
להקלת הקריאה.
עדית היקרה,
תודה על ששיתפת אותי בפוסט שלך...
אני מאד אוהבת את איך שאת כותבת, שאת מתארת כל פרט קטן,
זה נותן לי הרגשה שאני ממש שם...
הסיפור גם מאד נוגע ללב, מאד מרגש!
תודה וכוכב...!
נוגה.
www.nogarotem.co.il
תודה לאל שכולם חיכו בסבלנות
נדמה לי כי רק אישה יכולה לתאר את פרטי החיים ברגישות כה גדולה כפי שתארת.
אלופה את! באריגת מילים לידי שטיח של סיפורים.
נהנתי מאוד.
כמה נכון היה לספר את הסוף במרחק זמן מהפרקים
הקודמים, שבהם שלטה אווירת נכאים.
תחילת הפרק הזה, עם אוירת יומהולדת שנה לשקד,
עם צעדיה הראשונים, משמחת.
אהבתי את ההקבלה בין האמירה של חני:
"בוא נלך הביתה" לבין הצעדים של הראשונים של בתה.
כל אחד וצעדיו הוא לקראת העתיד, עתיד טוב יותר.
ולעניין מכונת הכביסה התקועה ((-: הזדהיתי עד מאד.
זה קרה לי עם שני ילדים פעוטים (ואז תוקן על ידי האב)
וזה קרה גם לי עם ארבעה ילדים... כשאני נדרשתי
לתת פתרון לנושא. כמה טוב שיש רשימה זמינה
של אנשי מקצוע לטיפול בכל דבר ועניין.
תודה ענקית עדית, על סיפור המקסים ונוגע ללב בהיבטים
רבים ושונים. יעל
גם זה וגם הנעליים.
יש לי פטיש לנעלי תינוקות הם מאכלסים בתוכם כל כך הרבה תום בדיוק כמו הסיפורים שלך עידית.
שב"ש ממיאמי הגשומה.
רונית
חני מגדלת את שקד
ושקד מגדלת את אמא
משל לעולים מרוסיה בהגיעם לראשונה לארץ [כנ"ל עולי גרמניה אתיופיה וכו']
למדו את השפה העברית מפי ילדיהם הקטנים
"מכל תלמידי השכלתי"
כך חני מתעוררת למציאות בזכות ילדתה
היום בעולם הארצי כל כך בו אנו חיים
קשה לי לתפוש כיצד תיתכן אשה כל כך תמהונית
אלא באם ילדותה עברה עליה בסביבה קשה נפשית
עדית את מציירת את הדמות במיומנות רבה כל כך
עד דק דקויותיה
בחיבה רבה
לאה
בסופו של דבר,
כולנו רוצים הביתה,
או לברוח ממנו.
.
לאורך כל הסיפור הזה חשתי במתח מסויים
שהלך ונבנה
וחיכיתי לפיצוץ - והוא לא בא.
אבל זה שלי - לא שלך,
את היא האחראית על הפיצוצים/לא פיצוצים בסיפור הזה..
לא אני.... ורק כאן -
והקטנה נצמדה אליה בנוחיות והסתכלה מסביב
הייתי בוחר ב - "נוחות" -
אבל שוב, זה רק אני..
תודה על כשרון הכתיבה שלך ועל האיפשורים.
הו עדית - מסע החניכה הסתיים ואת מבינה.
ועוד - כמעט הזוי, ליבי הוסיף פעימה,
לפני שבוע ביקרתי בארץ אצל נכדתי בת השנה וחודשיים.
הבאתי לה קסילופון צבעוני.....
כל אחד והחיים שלו.
כל אחד והסיפור שלו
ואת עושה זאת נפלא.
אשוב
בתוך האוניברסליות שבדבר, בלידת תינוק, באמהות הולכת ונבראת, יש המון מן המשותף .
יחד עם זאת, נדמה לי שכל אחת מאתנו האמהות, כותבת את סיפור חייה, את סיפור אמהותה, והכל יחיד ומיוחד כל כך!
(את לא יכלה לתאר את עצמך כמה הזדהיתי...)
1. חיפושיות אני אוהבת (וגם חיפושים).
2. מכל הדברים, דווקא קלידים של קסילופון תקעו את המכונה ?! (איזה צבע? איזה צליל?)
3. רוצימסיפור! (ושיהיו בו תמונות ושיחות...)
הכל בסדר- זה כל הסיפור וזה המון !!
מצאתי אותך אצל צפל, באתי מתוך סקרנות
נשארתי בעניין גדול
וחני ידעה שהיא בעצמה תיקח אותה לטיפת חלב לקבל את החיסון, מפני שכך צריך להיות. מפני שאי אפשר שיהיה אחרת, אי אפשר שלא היא תחזיק את שקד בידיה, גם אם האפונית הזאת לא מבינה למה קורה לה הכואב-נורא-הזה. וכך יהיה מהיום ועד עולם. מפני שזה סדרם הנכון והיחיד של הדברים.
זהו, דברים מסתדרים בסוף , זה דרכו של עולם
נהניתי עדית,
אני חושבת שרק אישה יכולה לכתוב בפרטי פרטים את הלוך הרוח המדוקדקת של הדמות הנשית שבסיפור
והרגישות והדקויות שבין התמונות העולות מהסיפור ,מאוד מאוד מרשימות
והקצב...
קצב הקריאה אצלי אצלך לא משתנה :)
קולח בזרם אחד
תודה עדית
"חודשים מסוכסכים שהצטופפו בתוכה לכלל עיסה אחת גדולה ומעורפלת, שחני לא זכרה היכן החלה ומתי נגמרה."
מתמצת את כל השנה הזו בעיניי, בליל התחושות ועירוב הזמנים, התחושות, השינויים...
עכשיו משהו מובהק מסמן דרכו, אולי עוגה שנאפתה מהעיסה הזו, כך זה מרגיש בסוף הפרק,
ובפעם הראשונה גרמת לי ממש לחבב את ד. (אני מוחה, אני צריכה שם מלא אז אני קוראת לו דניאל...)
נשיקות ושבת יפה
אוהבת את התיאורים שלך.
את הכניסה לפרטים הקטנים
שעושים את הסיפור כל כך מענין וזורם. תודה
הביתה...
עולם ומלואו במילה אחת פשוטה, שעוטפת את הסיפור השלם, המופלא, אורגת סוף להתחלה לסוף.
את מדהימה!
למרות שחלפו שנים רבות , עדיין אני יכולה להזדהות עם חני
עם התחושה שהחיים "ניטלו מידייה ומשליטתה"
הכל סובב סביב הילדה והגודש כה רב שכל שטות עלולה להכריע.
היא מוצפת אך לא מודעת ומכונת הכביסה המתקלקלת ,איכשהו
מסמלת את מצבה הנפשי התקוע והמוצף.
הפרטים והרגישויות למצבים ומארג היחסים
הנבנה מאז הלידה,כתוב יפה ונשמע באוזני
כמו אקורדים דרמטיים ביצירה
מוזיקלית לקראת המפנה או המומנטום.
חודשים מסוכסכים שהצטופפו בתוכה לכלל עיסה אחת גדולה ומעורפלת, שחני לא זכרה היכן החלה ומתי נגמרה. היה בכי תינוקת. והיה ריח אבקת הכביסה מהבגדים הלחים התלויים יום ולילה על מתקן הייבוש במסדרון ליד המטבח. והייתה עייפות תהומית ושיהוקי בכי על הכתף, והייתה שינה חטופה. והיו קופסאות כחולות של אבקת חלב. ובדידות-שלפנות-בוקר
התחברתי אל המוכר לי. כשילד נולד זו שמחה המציפה את הבית באור. כאשר נטל הטיפול נופל על אחד מהצדדים, הטיפול שוחק,סוגר,מבודד, מנתק, מעייף ברמות על, הזוגיות עולה על שרטון. יש מתיחויות, יש עייפות,כאילו נגמרת האהבה ומרצדים הקשיים מכל עבר. אני לוקחת את שקד שנולדה לתוך זוגיות נהדרת. החוויה שלי, אותה אני מביאה הנה, היא חווית הורות לתאומים בחודשיהם הראשונים ,חוויית טיפול לבד בלי עזרה וזה קשה מאוד. מצאתי שאת דיתי, מתארת את חיי כאמא בפעם השניה. כל שלבהזכיר לי חוויות נשכחות מאז. ברגע אחד זו נוסטלגיה נעימה, ברגעשני עולים הקשיים. זה לא פשוט להתמסר לטיפול בילד אהבה של שניהם ולגלות שצד אחד מטפח, מטפל, מלמד, עובד ללא הרף והצד השני מגיע אחרי יום עבודה בחוץ אל אהובותיו, פוגש את העייפות במקום את האהבה והיא מנצחת בין שניהם.
את יודעת דיתי, את סופרת גדולה בעיניי, אני אוהבת את השפה בה את כותבת, את הפרטים הקטנים ההופכים את סך החלקים של היצירה לשלם. יכולתי לכתוב לך מגילות בעניין הזה, אהבתי את הפרק הזה, חיבר אותי לשנה הראשונה של ילדיי בני השש עשרה וחצי. לא פשוט להיות אמא,רעיה ואישה.
אשוב
ד. זיהה את הקול החדש של חני, שצמח מתוכה אחרי חודשים ארוכים וחשוכים של שתיקה.
כל הפרקים נפלאים...
ברוך שובה של חני
חיים שכאלה של היום יום ולא של הטלויזיה.
שוקי
זהו בדיוק, אסף.
בדיוק.
"הכול בסדר," חני אומרת, "אני רוצה הביתה."
שקד נולדה בתחילת החורף, אבל חני התעוררה מחדש רק כשהקיץ כבר היה בעיצומו
כמה אמת מקופלת במשפט השולי הזה...