לשקד יחגגו יומולדת שנה בעוד יומיים. חני וד. לקחו אותה לחנות נעליים גדולה בקניון, לקנות לה זוג נעליים ראשונות. רק לפני שבוע היא התחילה ללכת, וכמעט באותו רגע גם למדה לרוץ, אבל בקניון החזיקה אותה חני על הידיים, שלא תלך לה לאיבוד, והקטנה נצמדה אליה בנוחות והסתכלה מסביב, סקרנית, ובכלל לא ביקשה לרדת. המוכרת הביאה זוג נעליים במידה 19, אדומות, עם חיפושיות צבעוניות סביב הסוליות ועם סרטי סקוטץ' עבים ששקד הקטנה מיששה בסקרנות, ואחר כך ניסתה למשוך בכוח. היא הייתה מופתעת מהרעש סביבה ונשארה ישובה על ברכיה של חני ומפנה ראשה מצד לצד, האורות החזקים סנוורו אותה מעט, אבל אחר כך היא הרימה ראשה גבוה גבוה אל הקופסאות הרחוקות במדפים הכי גבוהים. וכשחני הנעילה לה את הנעליים החדשות והעמידה אותה על הרצפה היא התיישבה במקומה, באמצע החנות, פיה הקטן מעוגל בתמיהה אינסופית, ולא הסכימה לצעוד ולוּ צעד אחד. ד. קרא לה וניסה לשכנע אותה לבוא אליו, אבל היא לא רצתה לקום. חני הושיטה לה ידיים ושקד נתלתה עליה מחדש, ידיה ורגליה אוחזות באימא בחוזקה קופיפית. "בוא ניקח את הנעליים ונצא מפה. בבית היא תלך. עכשיו זה חדש לה, היא צריכה את המקום הרגיל שלה," חני אמרה לד., שהיה קצת ספקן. הוא חשב שאי אפשר לקנות נעליים חדשות לפני שרואים אם הן מתאימות לרגל, אבל בכל זאת ניגש לקופה לשלם. ד. זיהה את הקול החדש של חני, שצמח מתוכה אחרי חודשים ארוכים וחשוכים של שתיקה.
שקד נולדה בתחילת החורף, אבל חני התעוררה מחדש רק כשהקיץ כבר היה בעיצומו, חודשים רבים אחר כך. חודשים מסוכסכים שהצטופפו בתוכה לכלל עיסה אחת גדולה ומעורפלת, שחני לא זכרה היכן החלה ומתי נגמרה. היה בכי תינוקת. והיה ריח אבקת הכביסה מהבגדים הלחים התלויים יום ולילה על מתקן הייבוש במסדרון ליד המטבח. והייתה עייפות תהומית ושיהוקי בכי על הכתף, והייתה שינה חטופה. והיו קופסאות כחולות של אבקת חלב. ובדידות-שלפנות-בוקר כשכל העולם עדיין ישן ורק היא ערה וקדחתנית. והיה האור המוזר שנשקף מפינת הספה בסלון, היכן שחני שכבה, מכורבלת בשמיכה הכחולה ועיניה פקוחות. רק לפנות בוקר הייתה נרדמת, עדיין בפינה שלה בסלון על הספה. ד. היה יוצא בבוקר מהבית בשקט מוחלט כדי לא להעיר את שקד בעריסה ואת חני הצנופה בתוך השמיכה הכחולה. פעמים רבות כל כך, כשחזר לדירה אחר הצהריים נדמה היה לו שהיא נשארה מונחת כל היום בדיוק באותו מקום. בחוץ נשבה רוח חזקה, והוא היה מתיישב ליד חני ומבקש לחבק, אבל מתאפק מפני שידיו קרות. "אני חושב שתרגישי יותר טוב אם תקומי," הוא אמר שוב ושוב. "זה לא טוב שאת ככה כל היום."
שקד הייתה תינוקת זריזה. עוד לפני שידעה לזחול כבר יצאה מטווח השמיכה הצבעונית שחני פרשה לה על הרצפה ונקלעה אל פינות הסלון, וכפות ידיה הקטנות היו מתקררות ממגע הרצפה. "אני לא יודעת איך היא מצליחה," חני בכתה לשרי'לה בטלפון, "מה שאני לא עושה היא מגיעה בסוף לשכב על הרצפה, היא תתקרר לי בסוף." ושרי'לה קבעה: "מה לעשות, היא כנראה לא תהיה תינוקת קלה." אבל ד. היה מתפעל מהזריזות שלה, ומקפיץ אותה באוויר ומצחיק אותה ואומר לחני שאין סיכוי שהקטנה תתקרר עם כל השכבות שהיא מלבישה לה. הדירה הקטנה התמלאה צעצועים קטנים שהיו מפוזרים בכל פינה. דובון פרווה, המון קוביות מגדל, כסילופון צבעוני ובובות בד רכות. חני ניסתה לאסוף את הצעצועים אבל הם היו מתפזרים שוב ושוב במהירות כאילו היו מצפצפים עליה. מפינת הספה הייתה בוהה שעות ארוכות על הרצפה הזרועה וממציאה מסלול של דממה בין הצעצועים, מותחת קו זרחני מחושמל בין הקובייה לכדור, משם אל הדובון, ובירייה חותכת אל פינת השמיכה הצבעונית וחזרה אל כדור, והכול במסלול עוקף-תינוקת. החורף נדמה היה לה ארוך, במסדרון ליד המטבח היו תלויים יום אחר יום בגדים מכובסים שלא התייבשו, גופיות קטנות, מכנסונים לבנים, גרביים זערוריות, סוודרים, שורה של בייביגרואים מצוירים, ורוד, סגול וצהוב. אבל היא בכתה רק ביום שמכונת הכביסה התקלקלה. ד. מצא אותה אחר-הצהריים חיוורת, מזנקת וחוזרת כמו כדור פינג-פונג אל פינת הספה. הוא הרים את שקד על הידיים ושאל את חני מה קרה. "המכונת כביסה נתקעה," חני בלעה מלים מגומגמות. היא הכניסה למכונה ערימה של בגדים לשקד, ואולי, היא לא יודעת, אולי ביחד עם הבגדים אספה מהרצפה גם איזה צעצוע והכניסה גם. ובהתחלה המכונה קרקשה והרעישה נורא. ואחר כך נזלו מים. ועכשיו היא תקועה. היא גרפה את המים וניגבה את הרצפה, וייבשה, אבל - והיא לא יודעת מה עוד לעשות. והיא לא יודעת איך עושים את זה. בכלל. ועכשיו המכונה התקלקלה. ומה יהיה. ד. טיפל במכונה. הוא קרא לה לראות שאפשר לפתוח שם למטה, יש מכסה מיוחד. והנה שני קלידים של הכסילופון שתקעו הכול. ועכשיו המכונה מתרוקנת ממים, ותכף אפשר יהיה להפעיל אותה שוב, ומה את דואגת כל כך, אפשר לחשוב מה קרה. ובכלל, אני לא מבין מה עובר עליך, בחיים לא ראיתי אותך ככה, ואולי את צריכה עזרה או משהו, מה את מפחדת ממכונת הכביסה, לעזאזל, מה כבר קרה. ואז היא בכתה. זה בגלל ששקד צריכה לקבל חיסון מחר, בטיפת חלב. היא יודעת שיכאב לה, והיא פוחדת. והיא לא יודעת איך תיקח אותה כשהיא יודעת שיעשו לה כזה דבר כואב, ואיך היא תביא אותה לשם אם היא לא יכולה אפילו להסביר לה, ולהכין אותה, שלא תהיה מופתעת מהכאב. ד. אמר: "אז אני אקח אותה, די. תירגעי כבר. תפסיקי לדאוג כל כך מכל שטות." חני הכינה לשקד בקבוק, היא פרשה חיתול בד על הכתף והתיישבה בפינת הספה להאכיל אותה. שקד נצמדה לפטמת הבקבוק ועיניה נעצמו מאליהן. חני התבוננה על ד. שאסף צעצועים מהרצפה, אחר כך התבוננה בגבו הרחב מפתח המטבח כשהוא פותח את המקרר ומחפש דבר-מה לאכול, ונזכרה איך, לפנות בוקר, אסף את שקד מזרועותיה והחזיר אותה בזהירות לעריסה. ואיך חזר למיטה בשקט כי חשב שגם היא ישנה. אבל היא שכבה לידו ערה, עד שקמה אל הפינה שלה בסלון. ובסלון היא מצאה בייביגרו של שקד על אחת הכריות והצמידה אותו לפניה, נושמת בתוכו את ריחה של התינוקת. לפנות בוקר הדברים נראים צלולים יותר, מוגדרים, כמעט מובנים. באותו לפנות-בוקר היא הבינה, ביחד עם הריח המשכר של ילדתה, ששום דבר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה. שקד תגדל ותהיה ילדה אמיתית, היא תדע לדבר, היא תשב ליד השולחן ותאכל בכפית, היא תרצה סיכות צבעוניות בשיער ותאהב ספר אחד מסוים, ושיר אחד מיוחד. וכל זה יקרה מאליו, מפני שהיא כאן, וקיימת. ובשעה הזאת של הבוקר, עם ריח הבייביגרו והשקט של הדירה, כל זה לא נראה נורא כל כך. אולי. ולא מבהיל כל כך, כבר. אולי. ועכשיו, עיניה המבריקות של שקד עצומות בריכוז והיא משמיעה קולות מופלאים של בליעה ואגרופיה הקטנים קפוצים. וחני ידעה שהיא בעצמה תיקח אותה לטיפת חלב לקבל את החיסון, מפני שכך צריך להיות. מפני שאי אפשר שיהיה אחרת, אי אפשר שלא היא תחזיק את שקד בידיה, גם אם האפונית הזאת לא מבינה למה קורה לה הכואב-נורא-הזה. וכך יהיה מהיום ועד עולם. מפני שזה סדרם הנכון והיחיד של הדברים. * החורף ההוא נגמר, ואחריו בא קיץ ארוך. ושוב שלכת, ושוב רוח קרה בירושלים. בעוד יומיים תהיה שקד בת שנה. לרגליה נעליים חדשות אדומות, והיא רכובה בנוחות על מותניו של ד.. הם עולים במדרגות הנעות לקומה השנייה של הקניון ההומה. שקד מסתכלת מלמעלה על נחילי האנשים שעולים ויורדים במדרגות וחני רואה איך ברגע יחיד מתחלף מבטה המסוקרן של שקד בחרדה, וכבר היא מושיטה שתי ידיים וכל גופה נוטה אל אימא. חני לוקחת אותה מידיו של ד. ושואלת אותו מה בעצם הם מחפשים עוד בקניון. "בא לי לקחת אותה לאכול גלידה," הוא אומר לחני, "כבר מותר לה, עוד יומיים יומולדת, בואי." חני מחבקת את שקד ומראה לה את הנעליים החדשות שעדיין לא דרכו על הרצפה, אבל שקד נצמדת אל אימא בחוזקה ומשפשפת את עיניה בחמש אצבעות פעוטות. ליד חלון ראווה שזועק מבצע-ארבעה-במאה מושכת חני את ד. בזרועו ונעצרת. "היי," הוא מסתובב וחוזר אליה, ומתכופף להסתכל בשקד מקרוב, "היי, היי... מה קרה? מה הסיפור שלך?" "הכול בסדר," חני אומרת, "אני רוצה הביתה."
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |