עד גיל 18 הייתי ה"תלמידה הכי חרוצה בכיתה".
אבי ייעד לי גדולות אבל אני עשיתי לו כזה דוקא
והחלטתי שאני יותר לא לומדת!
הפכתי להיות היפית ו.. זה כבר ספור למתכונת אחרת..
אח"כ התחתנתי עם היפי
ומצאתי עצמי גרושה עם תינוק בן חצי שנה.
מזל שהיתה לי תעודת בגרות והצלחתי להשתלב במקום עבודה.
אלא מאי, לא יכולתי להתקדם בה ללא תואר והדימוי העצמי שלי היה ברצפה.
תמיד תמיד הפריע לי שלא המשכתי ללמוד ושלא מימשתי את הפוטנציאל שלי.
בקיצר, ביום בהיר אחד,
בגיל 30, קבלתי הצעה לנהל סניף של החברה בה עבדתי.
ויתרתי. דחיתי את ההצעה בלב שלם.
ידעתי שמדובר בעבודה שתגזול ממני המון שעות.
הייתי אז אם חד-הורית לילד בן 7 ובשום פנים לא הייתי מוכנה להגיע הביתה אחרי השעה 16:00.
אני רציתי להיות עם הבן שלי, לתת לו את כל שאפשר היה לי לתת ולגדל אותו.
בגיל 39 נקרתה לי ההזדמנות ללמוד משפטים.
או אז החלטתי להסתער, באבו אבוהה להסתער על זה.
בני כבר היה בתיכון
ובבית היו קבוצות לימוד.
החבר'ה של בני שבאו ללמוד איתו לבגרות
והחבר'ה הצעירים שבאו אלי ללמוד משפטים.
איזה בית זה היה.
כף עצום.
סופו של דבר: -
אז ככה ,
כידוע לכם על מנת לקבל רשיון עו"ד יש לעבור בחינה בכתב ואחריה, אם עוברים אותה, בחינה בע"פ ורק אז מקבלים ת'רשיון המיוחל.
הבחינה בע"פ התקיימה בתיאטרון ירושלים.
כולנו הגענו מתוחים לגמרי, מלווים ביקירנו, מחכים בלובי למטה עד שיקראו לנו (אחד אחד) לעלות לקומת החדרים ששם נערכו הבחינות.
הגעתי בלווית בעלי, (כל היתר-צעירים רווקים שהגיעו בלווית חבריהם או הוריהם) והלכתי למות מרוב לחץ.
התור שלי לא הגיע ועל כל מי שיצא מחדר הבחינה היינו מתנפלים ב"מה שאלו אותך" ואני החרדתית, כבר יצאתי מדעתי ונהייה לי בלאק אאוט מוחלט וכשקראו לי סופ סופ לעלות למעלה-אמרו לי להמתין במסדרון ליד איזה חדר שדלתו נעולה.
כוחי לא עמד לי והמזכירה הגישה לי כוס מים.
טוב נכנסתי, נבחנתי, עניתי על כל השאלות
וכשהם (הם היו שלושה שבחנו) אמרו לי ש..........עברתי!
זה היה כזה וואווווו...
דבר ראשון שאמרתי זה, שאני מתה להודיע את זה כבר לאבי.
השופט שאל מדוע ועניתי שאבי למד משפטים ורצה שגם אני אלמד ובגיל ההתבגרות עשיתי לו דוקא ולא למדתי
ועכשו עשיתי את זה, כשהוא שוכב על ערש דווי.
השופט כל כך התרגש ואמר "אני אתקשר אליו..בואי נתקשר אליו מפה.".
כמובן שסרבתי והודיתי לו ואמרתי שאיך שאצא אתקשר אליו.
יצאתי כולי קורנת מאושר החוצה.
מיד בקשתי ממישהו שירד, שיודיע לבעלי, שחיכה למטה בלובי, שעברתי! כי אני הייתי צריכה להתעכב עוד למעלה, למלא טפסים לצורך הרשיון.
משסיימתי עם הטפסים וניגשתי לגרם המדרגות על מנת לרדת ללובי שהיה מלא באנשים, ראיתי את בעלי מחכה לי למרגלות הגרם עם זר פרחים ענקי................
ירדתי אליו בריצה והוא הניף אותי אל על לפני כולם
וכולם פתאום באופן ספונטני מחאו לנו כפיים
וואוו..................
ואז התקשרתי לאבי (לא אשכח את הטלפון הזה אליו) וירדנו מירושלים הישר אל בית הורי.
כעבור מספר ימים אבי שוב לקה בליבו ושוב התאשפז.
הייתי צריכה לקנות גלימה לטכס.
קניתי והגעתי איתה לבי"ח. רציתי למדוד אותה לפניו אך בעלי יעץ שכדי לטעת באבי תקווה, לומר לו שאמדוד אותה שכשיחזור הביתה.
ואכן, למחרת בערב הוא יצא הביתה.
אני תכננתי להגיע אליו עם הגלימה למחרת היום.
לא הספקתי.
אבי נפטר באותו הלילה בבית.
(הוא חיכה שאקבל את הרשיון ואז עצם את העיניים.
הדאווין של הגלימה כבר לא היה חשוב -כמה אופייני לו).
בטכס ההשבעה של עורכי הדין לא הייתי.
ישבתי עליו שבעה.
במודעת האבל עליו, מתחת למילה "בנותיו", נרשמה בפעם הראשונה המילה "עו"ד" לפני שמי.
|
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (37)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
התודה לך:)כן..נסתרות דרכי האל♦
תודה מירית:)
ממש כךסיפור מרתק !
תודה.
חחחח מג'נונה את
גאוות אב בבּתו,,,
סיפור חיים מלא תהפוכות, מאד מרגש ♥
משמח,מרגש,
עצוב ומהמם
שבוע טוב
מירית
העצב התהומי והאושר הרב, כשהם לעיתים נמהלים ביחד מחדדים את הניגוד, המעצים כל אחד מהם בנפרד.
יאכס, לא אוהבת את הבועלי הזה. אבל באמת שאין לי כלום נגד האקט עצמו.ואולי בגלל המהילה הזאת העוצמות של שניהם, האושר והעצב, גדולות מאוד.
נהיה לי עצוב פתאום.
הרגעים המאושרים מהולים בעצב תהומי.
מסכן קובי
בעלי, בעלי, בעלי, בעלי, בעלי
בעלי, בעלי, בעלי, בעלי, בעלי
בעלי............
מה הבייה, לא הבנתי?
נגיד, אם את ההוא הכרת במשתלה (בגלל הצמחים של אותה התקופה), אז את זה - איפה? בבנק? לא, בבנק בטוח שלא, כי אז לא היית צריכה משכנתא. באוטובוס? לא, בטוח שלא, זו תקופה שמעשנים באטובוס ואת רצית לצאת מזה..אהה, בליינד דייט במהדורה של אז, השידוך של פעם, ירד לי האסימון. הלללויה!!!
ורגע איריס
תודה
תגידי את חייבת להתקיל אותי
הא???????
YYY
לא הספיקו בחינות הלשכה?
אמא'לה כמה שאת מפחידה
ועכשו אני גם מבינה מנין הכתיבה הנהדרת שלך.
אז כמי שהיתה אפס בספרות
(למדתי במגמה ביולוגית ואת מלחמה ושלום סיימתי לקרוא בגיל 100)
וכמי שגילתה את הספרות רק בגיל מאוחר (כהרגלי בקודש..)
אענה לך כמיטב יכולותי הספרותיות הקלושות:
א. המבין יבין.
ב. ההרחבה לגבי הקטע ההיפי היתה בדיעבד
כאן: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1165673
והוטמנה גם בוידאואים שלי.
ג. כן אני עוסקת בעריכת דין והיות שאני כאן לא מטעמים מקצועיים/עסקיים, הרשי לא לפרט באיזה תחום.
לאה, לאה (כמה פעמים צריך להגיד לך? :))
סוף סוף!!! כשאת פותחת את הפה..רק פנינים. התרגשתי, שמחתי, אבל לא לגמרי הופתעתי , כי אני מתייחסת אלייך כאל אשה עם כוחות, בנוסף, שוב חיזקת את הידיעה, שהציפיות של ההורים שלנו מכריעות אותנו, במיוחד ביחסי אבא-בת.
אז עו"ד פלגוגה, כתלמידת תואר שני בספרות, הרשי נא לי להעיר לך:
א. בהשתלשלות סיפורך, לא ברור מאין צץ פתאום הבעל, כי עוד רק היה אחד היפי, לגמרי אקס.
ב. יפה הטמנת בסיפור מה שנקרא בעגה הספרותית מקדם אפי - מידע תורם שמחייב הרחבה בעתיד, וזה החלק ההיפי שלך.
ג. כיאה לסגירת העלילה, נא צייני האם היום את עוסקת בעריכת הדין, אם כן, באיזה תחום?
מי, רחל? :))תודה אסנת
על הבקור ועל המילים המרגשות שלך
חיבוק ענק גם לך ♥
כבר דיברנו על "אשה כלבבי" לא? :)
כן, אבל בצד העצב אני שמחה שבכל זאת הצלחתי להגשים את שרציתי,
לממש את הפוטנציאל שהיה גלום בי, לעסוק במקצוע שנותן לי הרבה ספוק,
שהיכולות השכליות שלי באות לידי ביטוי
וכל זה מבלי לפגוע באמהות שלי ולא על חשבון הבן שלי
וזו גם הסיבה שאני חיה בשלום עם עצמי וטוב לי.
אני יודעת שאלמלא עשיתי זאת, הדכדוך והתסכול
הדימוי העצמי הנמוך,
תחושת ההחמצה, ההתקרבנות ועוד,
כל אלה היו לבטח מאמללים אותי ואת חיי.
תודה נורית אבל לא מוצאת בספור הזה אישיו של גאוה.
רואה בספור המון מוסר השכל
וחתחתי חיים.
השראה!
התרגשות,
עצב,
חיוך,
הערכה,
את כל זה ועוד כשקוראים את המילים שלך.
הסיפור שלך הוא עוד הוכחה
כשיש מטרה רצון ותשוקה זה אפשרי!
פשוט נפלא.
חיבוק תודה ענק לך על סיפור מרגש
עצוב לי.
מהרגע הראשון שפגשתי בך כאן
ידעתי שאת מיוחדת..
אני גאה בך ,על התהליך ,
על האהבה ללימודים כשהיית מוכנה
על אהבת ההורים
ועל מי שאת.
תודה לך
אבל לגלות לך משהו?
זה הרבה יותר קל לשבת על ספסל הלימודים מרצון,
כשזה בעצם מה שאת באמת נכספת לעשות,
והיה לי כל כך כף להתחבר אל הסטודנטים הצעירים
ולקחת פסק זמן מהעול הזה של משכנתא, בוסים ואספות הורים,
(למרות שכבר מהשנה השניה חזרתי לעולם העבודה אבל לפחות במקצוע שאותו למדתי -
מה שנקרא טרום התמחות)
ולשבת פתאום על הדשא או בספריה.
לא רציתי שזה יסתיים.
תודה
נבוכותי מהתגובהנוגע ללב,בלי להכיר אותך,אני גאה בך!
כל הכבוד על ההחלטה,הלמידה,וקבלת התואר..
זה בכלל לא מובן מאליו בגיל כזה לחזור לספסל הלימודים
ולסיים.בהצלחה!
הצלחת לחדור גם את החומות הבצורות שלי. מביך
תודה.
המרדות הזו בהורים, יש מי שמפרש שזה חלק מחבלי הלידה של הבוגר,
מעין הליך הכרחי שצריך לעבור אותו.
אבל אני חושבת שבדור שלי,
הדור הראשון של הצברים,(ההככללות לצורך ההמחשה)
ילדים להורים גלותיים, שהגיעו מארבע כנפות תבל אל ארץ בהתהוות,
כשבעולם מתחוללת מהפכת הפרחים כריאקציה למלחמת וייטנאם,
דור הסיקסטיז, דור האספרסו שלחם את מלחמת ששת הימים,
זה היה הרבה יותר חזק ועוצמתי.
בדיעבד, עם כל התסכולים והבלבולים והשריטות שנחלנו כתוצאה מכל הבאלאגן הזה,
אני חושבת ששפר מזלי שגדלתי בתקופה ההיא,
שחוויתי וספגתי את כל מה שזה עשה, חישל, הטריף ושרט.
ואולי כתוצאה מכל זה,
הנחיתה-או הנסיקה
של הבן שלי אל עולם הבוגרים, היתה הרבה יותר רכה משלי.
אכן, בעיקר הקטע עם אבי.
:)מדהים,
כל הכבוד...
וזה רק מחזיר אותנו לשטויות הילדות והדווקא של היותנו חכמים מהורינו.
והחכמה היא לראות איך להביא את צאצאינו לא לעשוות את אותן שטויות
הצלחה
מרגש.
אין לי מילים הפעם.......