עד גיל 18 הייתי ה"תלמידה הכי חרוצה בכיתה".
אבי ייעד לי גדולות אבל אני עשיתי לו כזה דוקא
והחלטתי שאני יותר לא לומדת!
הפכתי להיות היפית ו.. זה כבר ספור למתכונת אחרת..
אח"כ התחתנתי עם היפי
ומצאתי עצמי גרושה עם תינוק בן חצי שנה.
מזל שהיתה לי תעודת בגרות והצלחתי להשתלב במקום עבודה.
אלא מאי, לא יכולתי להתקדם בה ללא תואר והדימוי העצמי שלי היה ברצפה.
תמיד תמיד הפריע לי שלא המשכתי ללמוד ושלא מימשתי את הפוטנציאל שלי.
בקיצר, ביום בהיר אחד,
בגיל 30, קבלתי הצעה לנהל סניף של החברה בה עבדתי.
ויתרתי. דחיתי את ההצעה בלב שלם.
ידעתי שמדובר בעבודה שתגזול ממני המון שעות.
הייתי אז אם חד-הורית לילד בן 7 ובשום פנים לא הייתי מוכנה להגיע הביתה אחרי השעה 16:00.
אני רציתי להיות עם הבן שלי, לתת לו את כל שאפשר היה לי לתת ולגדל אותו.
בגיל 39 נקרתה לי ההזדמנות ללמוד משפטים.
או אז החלטתי להסתער, באבו אבוהה להסתער על זה.
בני כבר היה בתיכון
ובבית היו קבוצות לימוד.
החבר'ה של בני שבאו ללמוד איתו לבגרות
והחבר'ה הצעירים שבאו אלי ללמוד משפטים.
איזה בית זה היה.
כף עצום.
סופו של דבר: -
אז ככה ,
כידוע לכם על מנת לקבל רשיון עו"ד יש לעבור בחינה בכתב ואחריה, אם עוברים אותה, בחינה בע"פ ורק אז מקבלים ת'רשיון המיוחל.
הבחינה בע"פ התקיימה בתיאטרון ירושלים.
כולנו הגענו מתוחים לגמרי, מלווים ביקירנו, מחכים בלובי למטה עד שיקראו לנו (אחד אחד) לעלות לקומת החדרים ששם נערכו הבחינות.
הגעתי בלווית בעלי, (כל היתר-צעירים רווקים שהגיעו בלווית חבריהם או הוריהם) והלכתי למות מרוב לחץ.
התור שלי לא הגיע ועל כל מי שיצא מחדר הבחינה היינו מתנפלים ב"מה שאלו אותך" ואני החרדתית, כבר יצאתי מדעתי ונהייה לי בלאק אאוט מוחלט וכשקראו לי סופ סופ לעלות למעלה-אמרו לי להמתין במסדרון ליד איזה חדר שדלתו נעולה.
כוחי לא עמד לי והמזכירה הגישה לי כוס מים.
טוב נכנסתי, נבחנתי, עניתי על כל השאלות
וכשהם (הם היו שלושה שבחנו) אמרו לי ש..........עברתי!
זה היה כזה וואווווו...
דבר ראשון שאמרתי זה, שאני מתה להודיע את זה כבר לאבי.
השופט שאל מדוע ועניתי שאבי למד משפטים ורצה שגם אני אלמד ובגיל ההתבגרות עשיתי לו דוקא ולא למדתי
ועכשו עשיתי את זה, כשהוא שוכב על ערש דווי.
השופט כל כך התרגש ואמר "אני אתקשר אליו..בואי נתקשר אליו מפה.".
כמובן שסרבתי והודיתי לו ואמרתי שאיך שאצא אתקשר אליו.
יצאתי כולי קורנת מאושר החוצה.
מיד בקשתי ממישהו שירד, שיודיע לבעלי, שחיכה למטה בלובי, שעברתי! כי אני הייתי צריכה להתעכב עוד למעלה, למלא טפסים לצורך הרשיון.
משסיימתי עם הטפסים וניגשתי לגרם המדרגות על מנת לרדת ללובי שהיה מלא באנשים, ראיתי את בעלי מחכה לי למרגלות הגרם עם זר פרחים ענקי................
ירדתי אליו בריצה והוא הניף אותי אל על לפני כולם
וכולם פתאום באופן ספונטני מחאו לנו כפיים
וואוו..................
ואז התקשרתי לאבי (לא אשכח את הטלפון הזה אליו) וירדנו מירושלים הישר אל בית הורי.
כעבור מספר ימים אבי שוב לקה בליבו ושוב התאשפז.
הייתי צריכה לקנות גלימה לטכס.
קניתי והגעתי איתה לבי"ח. רציתי למדוד אותה לפניו אך בעלי יעץ שכדי לטעת באבי תקווה, לומר לו שאמדוד אותה שכשיחזור הביתה.
ואכן, למחרת בערב הוא יצא הביתה.
אני תכננתי להגיע אליו עם הגלימה למחרת היום.
לא הספקתי.
אבי נפטר באותו הלילה בבית.
(הוא חיכה שאקבל את הרשיון ואז עצם את העיניים.
הדאווין של הגלימה כבר לא היה חשוב -כמה אופייני לו).
בטכס ההשבעה של עורכי הדין לא הייתי.
ישבתי עליו שבעה.
במודעת האבל עליו, מתחת למילה "בנותיו", נרשמה בפעם הראשונה המילה "עו"ד" לפני שמי.
|