כותרות TheMarker >
    ';

    יומני כרמל

    ילדה טובה כרמל.
    בעצם, כבר לא כל כך ילדה,
    ואם חושבים על זה ברצינות - גם לא כזאת טובה.

    0

    מחר בבוקר נתעורר

    54 תגובות   יום שבת, 5/12/09, 11:40

     

    אני אוהבת את דארמה אהבת נפש, למרות שלפעמים היא משתמשת במונחים שמעצבנים אותי.

    כמו השאלה "מה היית הכי רוצה לעשות כאן ועכשיו".

    כאן ועכשיו. פחחח.

    מי יודע? אף אחד לא הכין אותי לחשוב מחשבות כאלה.

    במשפחות פולניות טובות חושבים הרבה על מה שנכון לעשות, על מה שצריך לעשות ועל הפעולות שתסלולנה את הדרך הנכונה לשם ואחר כך. הכאן והעכשיו לא ממש משחקים תפקיד. הם סוג של עובדי מע"צ זוטרים, חסרי משמעות, על האוטוסטראדה של החיים שלך, בה רצוי וראוי לחשוב חמישים קילומטרים קדימה קדימה. לפחות.

     

     

    מי שחווה מחלה או מוות של אדם קרוב, בעיקר כשמדובר באנשים שהלכו טרם זמנם, מכיר את חלון ההזדמנויות הצר הזה שבו אתה מגלה שה'שם' וה'אחר כך' הם פיקציה מטופשת, יומרנית ומרגיעה שקיימת בעיקר בראש שלנו. זה לא אומר שהם בהכרח לא קיימים, המקומות והזמנים האלה, אלא שאין לנו אף פעם דרך לדעת כמה 'אחר כך' יש לנו ומתי נידרש לסגור את החשבון שלנו, ואם בכלל נקבל התראה לפני שנזכה לראות בגוף ראשון את הלבן הבוהק.

     

     

    ברגעים האלה שאחרי, הקיום המבולבל והמבולגן שלנו, עמוס התהיות והלבטים, מתבהר ומתחדד באופן שמאפשר לנו הצצה חטופה באמת גדולה שבדרך כלל מסתתרת מאחורי הרגלים, חובות, פחדים, שקרים קטנים שאנחנו מספרים לעצמנו ואדמיניסטרציות מאלחשות של היום-יום שלנו.

     

     

    פתאום, כשהראות מתבהרת, אנחנו מגלים שאנחנו עובדים בעבודה שלא נכונה לנו. או נמצאים עם אדם שאנחנו כבר לא אוהבים. שכבר הרבה זמן אנחנו רק עושים כאילו ולא באמת חיים. ברגעי החסד הקטנים האלה, שבהם אנחנו מבינים שהחיים לא מחכים שנסיים לשלם משכנתא, לכסות מינוס, או לתרץ לעצמנו את עצמנו, אנחנו רואים בבירור את כל הדברים שאנחנו יודעים גם ככה אבל מצליחים להתעלם מהם באינרצית הפשרה של היום-יום.

    ולרגע, רק לרגע, אנחנו מחליטים לשבור את הכלים.

    לא להמשיך במסלול המוכר רק בגלל הפחד מהלא נודע.

    לעזוב את העבודה המשעממת - אפילו אם השעות נוחות, להיפרד מהבחור הטוב כי אם לא אוהבים אז מה זה שווה בכלל? לרגע אחד אנחנו מרגישים את הדם שוצף בעורקים שלנו ואנחנו הכי חיים בעולם.

    מורעבים כמו דוב שהתעורר זה עתה משנת חורף בא לנו לטרוף את העולם - לטעום הכל, לנסות הכל, להרגיש עד למקסימום ולא לוותר לאף אחד. בייחוד לא לעצמנו.

     

     

    הבעיה היחידה היא שמדובר בחלון הזדמנויות מתעתע, שכמעט תמיד מצטמצם או נסגר במפתיע - קצת כמו המנהרה של דאג וטוני, או המערבולת של הגולשים בזמן, וכשהחלון נסגר - גם המציאות חוזרת לערפול האפרורי, המאוד לא חד משמעי שלה, וכל ההחלטיות שהיתה מנת חלקנו בזמן הקצר הזה מתערבלת וזולגת לטורי בעד ונגד בטבלות פרקטיות משמימות, שמתחשבות בחובות, הרגלים, פחדים, ציפיות של אחרים ועוד טעמים שהצלחנו להשתחרר מהם לזמן קצר מדי.

     

     

    ומצד אחד אנחנו שמחים לחזור לשגרה שלנו. לא רק בגלל שהשגרה הזאת מוכרת לנו, אלא כי השגרה שלנו מבוססת על האמונה המרגיעה שמחר, יהיה יום חדש, והרבה יותר נעים ונוח לנו ככה, עם התחושה שיש טעם לתכנן את הצימר לסופ"ש, נסיעה לחו"ל בחופש ושחשוב מאוד לחסוך לפנסיה!

     

    אחרי הכל, גבולות מוחותינו האנושיים מתקדים להתמודד עם רעיון ארעיות שלנו על פני הכדור הזה. עם ההכרה שהעתיד אינו מובטח. ואילו חלון התעתועים נסגר רק כשאנחנו מצליחים להרחיק מאתנו מעט את התחושה שכל מה שיש לנו זה את הרגע הזה. ובגלל שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם תחושה נמשכת של חוסר וודאות, וכיוון שאחד הכוחות המניעים החזקים ביותר שקיימים הוא תקווה, ותקווה לא יכולה להתקיים ללא אמונה בעתיד - אנחנו מייצרים לנו מנגנונים שמאפשרים לנו לתכנן קדימה, ולשלוט בעתיד שלנו - גם אם התכנון והשליטה הם ברובם פיקטיביים, ובכל מקרה בערבון מאוד מאוד מוגבל.

     

     

    אז אנחנו מֶתַרגלים מחשבות מאוד בוגרות, אחראיות, ופרקטיות, מרגיעים את עצמנו לגבי העתיד וכובלים את עצמנו במו ידינו בכבלים של נחושת לקיום המוכר והבינוני שלנו. אנחנו לא עושים תנועות נמהרות, או פעולות אימפולסיביות, אלא ממשיכים ללכת כל יום לעבודה שמשעממת אותנו, לחסוך לפנסיה, לשלם את הארנונה ולשמור את התיק היקר והיפהפה שקנינו בארון - כי חבל לנו עליו.

    אנחנו לא עוזבים את בן הזוג למרות שאנחנו כבר לא אוהבים, ובמקום אנחנו מסבירים לעצמנו שככה זה ובכל מקרה אחרי קשר של שנים מגיעים תמיד לאותו מקום ובעצם זה לא שרע לנו זה רק... זה רק...

     

     

    זה רק שאם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות לא היינו חושבים פעמיים.

    היינו עוזבים בלי להודיע בכלל לבוס.

    מחפשים אהבה שתסעיר אותנו.

    לא מפחדים, לא מתביישים, לא דוחים דברים שאנחנו מתים לעשות אבל אין לנו זמן או כסף עכשיו.

    מאתגרים את עצמנו ואת החיים.

    אם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות...

     

     

    ומי ערב לנו שנשאר יותר מזה? ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (52)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/09 12:00:

      צטט: פאבריציו 2009-12-14 23:26:15

      צטט: bronte 2009-12-14 15:32:30

      צטט: פאבריציו 2009-12-05 20:50:45


      " ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?"

       

      מתי נוח לכם?

      יש לנו בין 14:00 - ל- 16:00

      ובין 16:00 ל- 18:00. :-)

       

      פוסט מזוקק ואני מאד אוהב את האבטיחון

      הזה שאת נושאת על צווארך.

       

      אנחנו (אני) כל הזמן שוכחים שאנחנו גוססים.

      החארות, בני המזל הם אלו שהרופא אומר

      להם כמה זמן נותר להם לחיות אבל לבריאים

      שביננו? קדחת.

       

      ממש לאחרונה שברתי אצלי את הכלים אבל

      בכל זאת אני מבחין עכשיו שהשארתי 

      איזה סרוויס לבטחון, שהוא פי אלף יותר מניאק

      ממה שאני מכיר כי הוא יוצר אשליה שהוא 

      נחוץ לי אבל בתכלס הוא מניאק מהמולדת

      הישנה שהחליט לחבל לי במסע.

       

      (אגב, את מטפלת רק בקבוצות או שיש גם

      טיפול פרטני?)

       

       

      יש לי הרגשה שלא אמרתי את זה מספיק - התגובות שלך תמיד גורמות לי לחיוך מהסוג שנשאר הרבה זמן אחרי :)

      סתם, שתדע

      והטיפול? איך אמרת בהתחלה? בזמן ובפורמט שנוחים לך!

       

       

      את יוצרת את המרחב הזה שמאפשר

      לי לכתוב תגובות כאלה.

       

      (עכשיו זה או חדר או להקיא).  :-)

      אני בעד חדר.

      למרות שתמיד אפשר ללכת על חדר עם נוף

       

        15/12/09 11:54:

      צטט: נעמית 2009-12-07 02:43:21


      לגמרי זוכרת ומזהה את הרגע הזה, גרם לי לקום ולעזוב אחרי עשר שנות לימודים ובדרך לדוקטורט, כשהבנתי

      שאני לא ממש רוצה להמשיך, שהיה כיף וטוב, אבל אם הצלחתי לשרוד את הפחד הגדול ההוא אז בטח אפשר גם

      לקחת החלטות שמשנות מסלול חיים. הכיף הגדול הוא באמת שלא הצטערתי עד היום על כך, לרגע אחד אפילו,

      למרות שכמובן שוקעים לשגרה ולחרדות היומיומיות גם במסלול החדש.

       

      ברור שלא הכל בחיים זה סוכריות קופצות וצמר גפן מתוק, ובכל זאת המשפט המואר מוכיח שהבחירה האמיצה הזאת שעשית היתה הבחירה הנכונה.

       

        15/12/09 11:51:

      צטט: צב מעבדה 2009-12-06 14:36:10

      קצת בעייה לחיות כאילו נותר לך רק חודש. מה יקרה אם חס וחלילה יסתבר בסוף החודש שנותר לך עוד חודש לחיות? ועוד אחד? ועוד אחד? ולכל החודשים האלו צריך לשלם שכר דירה וארנונה, לנגב אבק, ולתקן את המכונית וכו'.... בקיצור לחיות כאילו נשאר רק חודש מתאים למי שיכול להרשות לעצמו.

       

      מצד שני להתקע רק עם מחשבות 'פולניות' של תוכניות לחמישים ק"מ קדימה, גם לא ממש עוזר.

       

      השאלה כמובן היא במינון.

       

      אם תהית, אז לא, אין לי תשובה איך נכון לחיות, אפילו לא בשביל עצמי.

       

      as long as we're clear about that

      :)

        15/12/09 11:50:

      צטט: kruveet 2009-12-05 20:15:59

      מסכימה איתך מאוד.

      אנחנו באמת לא חיים את היום יום ומנצלים אותו כשיש לנו את האפשרות

      אלא רק כשאנחנו מגלים שיתכן וההוה ייגמר בקרוב ולא יהיה עתיד.

      כל עוד נדמה לנו שהעתיד עוד לפנינו,

      אנחנו לא טורחים לשפר את ההווה,

      סובלים את ההווה הסביר, גם אם לא גרוע,

      למען עתיד טוב יותר.

      אנחנו צריכים יותר לחיות את העכשיו ולא לקוות לאחר כך..

      (אמרה זו שנמצאת במיטה ביום חופש ולא יוצאת לקרוע את העיר...)

      לגמרי (:

        15/12/09 11:41:

      צטט: abbie road 2009-12-06 14:11:08


      אמרה לי לא פעם ולא פעם אחת מישהי ששם בשבילי- "כדי לשנות או להשתנות, צריך לשלם מחיר, יכול להיות שלאחר מעשה זה לא יורגש כמחיר". אני לא מביעה דעה בעניין, מעבירה לך אותו ככה..

       

      נכון שיש רגעים של הבנה צלולה ששומעים את זרם הדם ואת החיות ואת כל האומניפוטנטיות ואת מרגישה שהכל פתוח והכל אפשרי..

       

      ואת יודעת מה ברונטי? הכל אפשרי -באמת. האינרציה היא אויב מאוד מתוחכם ונראה לי שכדי ההבנות האלו לא יהיו הבלחות ספונטניות בלבד, צריך לטפח את התודעה בנושא. זה שם- השאלה היא אם להסתכל בעיניים ולהבין שלא טוב לך ולהבין שאין דבר שישנה זאת מלבד רצונך, תשוקתך ואמונתך..

       

      מעבר לכך, אנחנו כל הזמן מתקיימים במצב של התכווצות- התרחבות וכשאני מתרחבת, בד"כ עקב משבר בעוצמה כלשהי אני אומרת תודה, תודה תודה...

       

      הרימי ראשך עופר חינני וקפצי אל מחוזות חפצך...

       

      מתי שותים יין חם?

       

      נשיקות

      עופר חינני זאת מחמאה מתוקה לאללה

      ומתי, באמת?

      נשיקות בחזרה.

       

        15/12/09 11:39:

      צטט: guy7373 2009-12-06 10:45:06

      מה זה כאן ועכשיו?

      השניה הזאת? השנה הזאת? לא ברור...

      כשאני רוכב אני משתמש בשני סוגי ראיה

      ראיה ממוקדת רחוק קדימה כדי לסמן במוח סכנות ולתכנן את הדרך

      ראיה מרחבית בשביל להתנהל במרחב (הכאן ועכשיו המיידי)

      החיים זה לא מוחלט, זה שילוב, מתכננים דרך מסתכלים קדימה ומנהלים את המיידי בהתאם.

      אבל זה לא מצב ש"החיים יתחילו כאשר אני אשיג מטרה X" החיים קורים אני בדרך לX אבל בינתיים עושה Y ולפעמים את Z

      ויש מצב שאני אוותר על Q כי אי אפשר עכשיו

      זו בחירה של דרך, והיא זזה והיא דינמית והיא רציפה ויש בה קטעים מדהימים ויש קטעים שלא

      :)

      מסכימה לגמרי. עם כל מילה.

      ואם התגיות המזוינות לא היו מוגבלות במילים, אז היה כתוב: "הטווח הארוך, הטווח הקצר, מה שבאמצע ומה שנשאר".

      נראה לי ש"מה שבאמצע" זה מה שצריך להנחות אותנו, ועדיין שווה לזכור שלפעמים שווה לזרוק הכל ולהיות אימפולסיביים בשביל הזדמנות חד פעמית כי בכל זאת, קלישאתי ככל שזה לא יישמע, חיים רק פעם אחת ויש דברים שלא כדאי להצטער על זה שלא עשית.

      לא?

        15/12/09 11:32:

      צטט: זהבשחור 2009-12-06 09:51:41


      תראי איזה תלמיד טוב אני.

       

      עשיתי שימוש במבחן שנתת <לדמיין שנותר לנו חודש לחיות>, ולהפתעתי, גיליתי שאני רוצה לעשות את מה שאני עושה עכשיו- רק יותר "חזק" <טוב..אולי חוץ עבודה- שאם נשאר לי חודש לחיות אז מצידי שהיא תשרף>, וגם.... שאני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה <שיעור מזורז- בכל זאת רק חודש>. בכל אופן, חשוב היה לי להשאר עם כאלה שאוהבים אותי, או כאלה ושאני רגיל אליהם, לעשות את אותם הדברים.

       

      לעומת זאת, בדקתי את עצמי, בהנחה שנותרו לי 20-30 שנה לחיות והתשובות היו שונות. לגמרי.

      כאן, כבר רציתי לעשות דברים אחרים. כשניסיתי לברר למה, גיליתי שזה לאו דווקא בגלל שלא טוב לי, אלא בגלל שאני רוצה לחוות שינוי. שינוי ממשהו טוב למשהו "מדהים"<אם בכלל קיים דבר כזה>.

       

      מה זה מוכיח..לא יודע. 

       

      אף פעם לא התחייבתי לשורות תחתונות :)

      מבינה את הנקודה, אבל לא נראה לי שאני באותו מקום - בהחלט לא אתנגד ל'מדהים' אבל אסתפק גם בטוב.

      כשיגיע.

       

        15/12/09 11:30:

      צטט: re set 2009-12-06 09:19:57

      2000 כוכבים מאמי! יו!!! סיבה חביבה להתלהב.:)

       

       

      כפרה עליך! הכוכב שלי - זאת את!

        15/12/09 11:29:

      צטט: ~Stone~ 2009-12-05 16:44:30

      כן. מנסים לעשות את המקסימום לחוות את הרגע,

      יש ימים שיותר, יש ימים שפחות, בכל אופן, מניסיון

      אישי, ניסיון ליצור חיים טיפה מקוריים נתקל בהרמת גבות

      של אנשים שמתים להשתחרר מכבלים מחשבתיים

      והתניות, אבל נורא פוחדים מהצל של עצמם ושופטים

      אותך על ניסיון לערער להם את היציבות האשלייתית.

       

      כל יום אני מורד קצת במשהו. 

      מקנאה בך על האומץ ועל זה שכבר מצאת את הדרך שלך

       

        14/12/09 23:26:

      צטט: bronte 2009-12-14 15:32:30

      צטט: פאבריציו 2009-12-05 20:50:45


      " ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?"

       

      מתי נוח לכם?

      יש לנו בין 14:00 - ל- 16:00

      ובין 16:00 ל- 18:00. :-)

       

      פוסט מזוקק ואני מאד אוהב את האבטיחון

      הזה שאת נושאת על צווארך.

       

      אנחנו (אני) כל הזמן שוכחים שאנחנו גוססים.

      החארות, בני המזל הם אלו שהרופא אומר

      להם כמה זמן נותר להם לחיות אבל לבריאים

      שביננו? קדחת.

       

      ממש לאחרונה שברתי אצלי את הכלים אבל

      בכל זאת אני מבחין עכשיו שהשארתי 

      איזה סרוויס לבטחון, שהוא פי אלף יותר מניאק

      ממה שאני מכיר כי הוא יוצר אשליה שהוא 

      נחוץ לי אבל בתכלס הוא מניאק מהמולדת

      הישנה שהחליט לחבל לי במסע.

       

      (אגב, את מטפלת רק בקבוצות או שיש גם

      טיפול פרטני?)

       

       

      יש לי הרגשה שלא אמרתי את זה מספיק - התגובות שלך תמיד גורמות לי לחיוך מהסוג שנשאר הרבה זמן אחרי :)

      סתם, שתדע

      והטיפול? איך אמרת בהתחלה? בזמן ובפורמט שנוחים לך!

       

       

      את יוצרת את המרחב הזה שמאפשר

      לי לכתוב תגובות כאלה.

       

      (עכשיו זה או חדר או להקיא).  :-)

        14/12/09 15:41:

      צטט: שפ קלאמזי. 2009-12-05 16:47:45

      צטט: re set 2009-12-05 13:03:15

      פוסט יפהפה ומדויק כהרגלך, יפתי.

      פוסט שדורש אפילו ללכת לשתות איזה כוס מים כדי להחזיר את קצב הנשימות מרוב שהוא בועט ואמיתי וחי

      וכן וחזק.

      למעט מאוד אנשים יש את היכולת לצאת מהתבניות שכוננו להם הוריהם, הבית בו גדלו, החינוך, הציפיות.

       

      יש אנשים שחושבים שהם מקוריים, בעלי עמוד שידרה חדשני, מובילי פס ייצור ייחודי רק להם, אבל זוהי כמובן אשליה

      תמה. כל מה שאנחנו הוא למרבה הצער ערימה הולכת ונבנית על שאריות של אחרים.

      דברים שקראנו, תמונות שראינו, חוויות שצברנו, הוראות וסאבטקסטים שנשתלו בנו, עבדים של גנטיקה ואילן יוחסין, וירושות פולניות, ודרכי חשיבה של הקרובים לנו. 

       

      הלואי על כולנו שמש נצחית וראש צלול.

      אנחנו רק השתקפויות חוזרות של מחשבות של אחרים.

      שום דבר כמעט אינו מקורי באמת. שכפולים והתפלגויות של משוואות.

      הדבר היחיד שאי אפשר לרמות בו הוא הרגש הנפשי והפיזי המתעורר כחוויה מול משהו. או מישהו.

      בהנחה כמובן שנוצר שם ניצוץ.

       

      אם משהו בך נסער מתרדמת השכפולים של החיים, (לא משנה מול איזו חוויה),

      אם משהו עושה לך חשמל בקצות האצבעות שבשאר הזמן הן רדומות-

      מוטב לך אם תיתן לדבר הזה להוביל, או תן לעצמך לרדוף אחריו כי הוא כ"כ נדיר ועדין ומרפרף, בסבך משוואות הפחד וחישובי הנכון לא נכון האימתניים, שספק אם יש בך בכלל אומץ לתפוס אותו או היכולת לראות אותו קורא לך.

       

       

       

       

       

       

       

      כשקראתי אותך הראש שלי הסתובב במעגלים, מנסה לשלב בין תנועות ההנהון של הסכמה לאילו של הלא.

      אני מאמינה שלכולנו יש את היכולת לבחור את הדרך שלנו, לבחון את התבניות שבנו בשבילנו ולהחליט לאילו מהן אנחנו באמת רוצים לגדול, אילו כדאי לשפץ קצת לפני, ואיפה בכלל לא רוצים תבניות, רק לגדול ונראה מה יהיה. הבעיה עם היכולת הזאת, שהיא רק יכולת, פוטנציאל, השאלה היא מי מאיתנו לא מתעצל, מי באמת נלחם..

       

      זה נכון שכולנו מושפעים מהסביבה שלנו, ועדיין רובנו (לפחות אלו שבחוג הקרוב אלי) רחוקים מלהיות העתק מוחלט של הדור הקודם. אפילו שלפעמים אין הרבה רע בבחירה להדמות, להקשיב ולעשות כעצת הגדולים, כדרך הנורמה, אם כל דבר היינו חייבים ללמוד מחוויה ונסיון אישי, קשה לי היה לראות איך העולם היה מתקדם.

       

      עם הסיום שלך אני מסכימה, לרוב אני נגד עודף של משוואות סבוכות, אחת או שתיים פשוטות כדי לקבל כיוון ואח"כ השיטה האהובה עלי,  ניסוי וטעייה. 

       

      וברונטה יקירתי, לפעמים אפשר גם וגם, לבנות עתיד בלי לוותר על העכשיו.

      בדוגמה הכי פשוטה שהבאת, עבודה -  מה זה שם שאת לא אוהבת? החברה? או התחום עצמו? יש משהו אחר שאת רוצה? מה כבר יקרה אם תנסי? הרי לחזור לתחום תמיד תוכלי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את הניסיון, ואולי בכלל לא תרצי.. חבר טוב אמר לי לא מזמן שכשההנאה נגמרת אז עבודה זה רק מקום להשיג בו את הכסף שאתה צריך כדי לעשות את מה שאתה באמת אוהב, דוגרי - צודק, כי לא משנה כמה מעניין לי, אולי אפילו כיף, הרי לו היה לי את כל הכסף שאזדקק לו לא אעבוד יותר, ואעביר את זמני בהנאות אחרות, תכלס - עצוב, כי אז באמת מעבירים את רוב הזמן שלנו במה יהיה כש.. 

       

      תנסי לחשוב על מערכת יחסים, אם היה רק הווה, אז בשביל מה להשקיע? בשביל מה להשתנות? והרי כולנו יודעים שהדרך הזאת, איפה שכל אחד מתגרד טיפה כדי לפנות מקום לאחר, שם בדיוק גדלה האהבה. אני נגד התאבדויות, נגד לוותר על הכל ולשתוק כי ככה זה נראה טוב מבחוץ, אבל לפעמים זה רק פרופורציות, פשרות קטנות ומינונים, לא לגמרי ויתור. לפעמים ההווה חייב עתיד כדי להתקיים.

       

      החיים בסופו של דבר בנויים גם ממה יהיה מחר, קארפה דיאם, זה נחמד, וחשוב, אבל בקיצוניות שלו הוא גם ילדותי, כי אולי אף אחד לא מבטיח שיהיה מחר, אבל מה יקרה אם כן? 

       

      שפ בובה,

      העבודה זה סיפור ממלכד - לא אוהבת את התחום, אבל אין אלטרנטיבה ממשית באופק.

      אין אפשרות בלי משכורת, אבל כשאתה מגיע לעבודה רק מכוח האינרציה ורוב שעות הערות שלך עוברות בבאסה קיומית,

      זה לא פשוט.

       

      ברור לחלוטין ש"קארפה דיאם" זה עניין של פילוסופיה כוללת, שלא יכולה להיתרגם ליישום של אחד לאחד, שעשוי להיות ילדותי, חסר אחריות ומעצבן. גם משהו שיהיה קצת יותר קרוב לקצה ההוא של הספקטרום מהקצה הפרקטי, יכול לשמח אותי.

       

        14/12/09 15:35:

      צטט: עירנית 2009-12-05 21:46:28

      מזדהה עם כל מילה.

      משתדלת לזכור את הלקח.

      לא תמיד בהצלחה.

       

      מה שכן- גם להליכה בדרך שלך, יש מחיר.

      המושלם אינו בנמצא...

      (אולי מחר ;-))

       

       

       

       

      מאוד נכון. השאלה היא עם איזה מחיר קל יותר לחיות, או מהו הטריידאוף הסביר ביותר

       

        14/12/09 15:34:

      צטט: פסיכית על 2009-12-05 20:35:33

      טוב, זאת הולכת להיות תגובה ארוכה, מבחינתי יש לכמ פטור מלקרא אותה.

       

      היומ, היה יומ משפחתי. יומ שבת. דודה יודית הזמינה את כולמ אליה הבייתה לארוחת צהריימ, חמינ. אל תשאלו כמה אוכל. בעצמ זה לפוסט אחר. בכל מקרה, אל תפריעו לי ותסיטו אותי מהנושא.

      אח של אמא שלי, החליט להתגרש לפני בערכ חצי שנה. כל המשפחה הייתה בשוק. י' מתגרש? או ואבוי. זה אסור. מה פתאומ.

      לא קיימ אצלינו דבר כזה במשפחה. ולא בגלל המילה גרושימ. אלא בגלל שזה פשוט לא קיימ. לא התגרשו אצלינו, כי לא היה צורכ.

      עד עכשיו. הבת הצעירה של י', ה', חגגה אתמול יומולדת 20. חצי שנה היא לא מדברת עמ אבא שלה בגלל שהחליט להתגרש.

      היומ, אחרי שכנועימ רבימ, היא הגיעה לביקור.

      דברתי עמ י' ושאלתי אותו איכ הוא הרגיש כשראה את ה'. הוא היה עמ דמעות בעינימ. הוא אמר שהוא עשה טעות כשהתגר. אמרתי לו, שאמ טוב לו וזה מה שהוא חושב שהיה צריכ להעשות, אז זאת לא טעות. הוא אמר לי. בחיימ לא יוכל להיות לי טוב. אני אבא שלה, אני לא יכול לכעוס עליה, היא לא רוצה לדבר איתי וזה לעולמ לא יחזור להיות מה שהיה, אז בחיימ לא יכול להיות לי טוב יותר.

      אני ישנ עמ הטעות שלי, אני אוכל עמ הטעות שלי וכל זה בגלל שחשבתי שזה מה שטוב ונכונ לעשות.

       

      סיפור מס' 2.

      גמ ספתא טובה כפרה עליה הייתה היומ, וכמנהגה בקודש, אמרה לי "בינתי, מה עמ נינ קטנ שתביאי לי לראות לפני שאני אלכ לעולמ הבא?"

      עניתי לה, ספתא, מה זה משנה, טוב לי. זה לא מספיק חשוב שטוב לי בחיימ שלי?

      אמרה לי "צ(ס)ודקת בינתי. זה חשוב. אבל אולי בכל זאת?

       

       

       

       

      את כל השאר כבר טחנו בטלפון אבל זה? אחד הטובים בכל הזמנים!

      כפרה על ספתא טובה!

       

        14/12/09 15:32:

      צטט: פאבריציו 2009-12-05 20:50:45


      " ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?"

       

      מתי נוח לכם?

      יש לנו בין 14:00 - ל- 16:00

      ובין 16:00 ל- 18:00. :-)

       

      פוסט מזוקק ואני מאד אוהב את האבטיחון

      הזה שאת נושאת על צווארך.

       

      אנחנו (אני) כל הזמן שוכחים שאנחנו גוססים.

      החארות, בני המזל הם אלו שהרופא אומר

      להם כמה זמן נותר להם לחיות אבל לבריאים

      שביננו? קדחת.

       

      ממש לאחרונה שברתי אצלי את הכלים אבל

      בכל זאת אני מבחין עכשיו שהשארתי 

      איזה סרוויס לבטחון, שהוא פי אלף יותר מניאק

      ממה שאני מכיר כי הוא יוצר אשליה שהוא 

      נחוץ לי אבל בתכלס הוא מניאק מהמולדת

      הישנה שהחליט לחבל לי במסע.

       

      (אגב, את מטפלת רק בקבוצות או שיש גם

      טיפול פרטני?)

       

       

      יש לי הרגשה שלא אמרתי את זה מספיק - התגובות שלך תמיד גורמות לי לחיוך מהסוג שנשאר הרבה זמן אחרי :)

      סתם, שתדע

      והטיפול? איך אמרת בהתחלה? בזמן ובפורמט שנוחים לך!

       

        8/12/09 19:21:

      ועל זה הושר כבר:

      I want it all I want it all I want it all and I want it now
      Adventure seeker on an empty street
      Just an alley creeper light on his feet
      A young fighter screaming with no time for doubt
      With the pain and anger can't see a way out
      It ain't much I'm asking I heard him say
      Gotta find me a future move out of my way
      I want it all I want it all I want it all and I want it now
      I want it all I want it all I want it all and I want it now

      Listen all you people come gather round
      I gotta get me a new game plan gotta shake you to the ground
      Just give me what I know is mine
      People do you hear me just give me the sign
      It ain't much I'm asking if you want the truth
      Here's to the future for the dreams of youth
      I want it all (give it all) I want it all I want it all and I want
      it now
      I want it all (yes I want it all) I want it all (hey)
      I want it all and I want it now

      I'm a man with a one track mind
      So much to do in one life time (Do you hear me people?)
      Not a man for compromise and where's and why's and living
      lies
      So I'm living it all (yes I'm living it all)
      And I'm giving it all (and I'm giving it all)

      Yeah yeah
      Yeah yeah yeah yeah
      I want it all all all all

      It ain't much I'm asking if you want the truth
      Here's to the future
      Hear the cry of youth (hear the cry hear the cry of youth)
      I want it all I want it all I want it all and I want it now
      I want it all (yeah yeah yeah) I want it all I want it all and I
      want it now

      I want it
      Now
      I want it I want it
       

        8/12/09 17:56:


      וואו!!!!

        8/12/09 10:42:

      הפוסט הזה כל כך נכון ומדויק,

      הוא מזכיר לי את יורם ביאלר ז"ל, נפל בתעלה,

      הוא כתב את הדבר הבא:

      "מצד אחד היצר החזק לחיות, סתם לחיות
      לדעת לנצל כל רגע,להנות, לא להפסיד
      לקחת, לתת, לחייך אל נערה ברחוב, סתם כך
      כי היא יפה - הרי זה מספיק
      לשכב עם א,ב,ג ולא לפחד מהסתבכויות
      לנשק לכל הנערות, לעשות את כל השטויות,
      לנסוע לאירופה,סתם, כי ממילא לא חשוב
      והזמן קצר ואין לבזבזו
      מקנא באנשים חיים, הלא שואלים.
      להיות מאושר

      ומצד שני הרצון, הידיעה, שכך בעצם לא שווה
      ומוכרח לדעת, להבין, לרצות לחיות חיים של משמעות
      של טעם
      לשנוא חיים של סתם, דברים של סתם
      ליצור קנה מידה
      לחיות באמת ובשלמות ובטוהר"

      ....

        8/12/09 07:36:

      צטט: bronte 2009-12-07 17:24:39

      צטט: da vinci 2009-12-05 15:55:15


      "זה רק שאם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות לא היינו חושבים פעמיים.

      היינו עוזבים בלי להודיע בכלל לבוס. מחפשים אהבה שתסעיר אותנו.

      לא מפחדים, לא מתביישים, לא דוחים דברים שאנחנו מתים לעשות אבל אין לנו זמן או כסף עכשיו.

      מאתגרים את עצמנו ואת החיים.

      אם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות"

       

      בחיאת, מה אהבה מה? תזייני כל מה שזז, כל עוד את זזה.

      אהבה דורשת זמן, השקעה, סבלנות, גישושים, רגישות וכו'.

      והיא כולה הבטחה לעתיד - שאין לך.

      וגם אין לך זמן לכל החארטה הזה.

      נו קדימה - יורים עליך!

       

      וינצ', באמת, אני מתפלאת עליך!

      אצל נשים אין בעיה לעשות גם - וגם, אתה יודע...

      וחוץ מזה, אתה יודע כמה רומנטית היא אהבה שיש לה דד-ליין?

      מה פרידה שהיא צער מתוק?

      ראית פעם את סיפור אהבה? או סתיו בניו-יורק? או איזשהו סוחט דמעות לצורך העניין?

      (סיפורו של אלוף פחות רלבנטי לענייננו, כפרה)

       

       

      אם כך יש לי פרוייקט בשבילך:

      תכריזי בקפה שאת עומדת למות ומחפשת אהבת חיים למשהו כמו חודש, נראה מה תדוגי.

      יש לי תחושה שלאו דווקא המאהבים מסרטי הוליווד יבואו לנחם אותך.

       

      אשמח מאוד לראות שטעיתי.

      (בניגוד למה שצץ לך מיד בראש - דווקא יש בזה עומק פילוסופי אבל הוא ליודעי ח"נ בלבד)

       

        7/12/09 22:22:

      צטט: bronte 2009-12-07 17:42:18

      צטט: cg91 2009-12-05 16:25:31

      קרפה דיאם אחותי

      " target="_blank">קרפה דיאם

       

      או, באמת תהיתי מי יגיע עם 'קרפה דיאם', וזאת את. אז תני לי להגיד לך משהו על הקרפה דיאם הזה:

      כדי לתפוס את הדיאם הזה, מתברר שצריך שיהיה לך עתודות, המכונות בשפת העם מצלצלים. מרשרשים. ירוקים.

      דינרוס. או סתם כסף.

      כל פעם אני עוברת את הלופ הזה שבסופו אני מגיעה למסקנה שזה היה יכול להיות מאוד נפלא אם הייתי זוכה בלוטו,

      מגלה איזשהו דוד עשיר או דודה תמהונית שלא הכרתי מעולם ושבחרו בכל זאת להשאיר לי הון קטן (אחרי הכל, אני צנועה)

      ואז, אוהו! אז אני אתפוס את הדיאם הזה בביצים, לא סתם! אני אלמד לגלוש (סקי) ולגלוש על גלים, איטלקית, וספרדית ועיצוב פנים,

      אני אכתוב כמה שבא לי ואעשה רק מה שבא לי, כולל קניית בית מגניב באחד מישובי חוף הכרמל ובניית חווה מ-ל-א-ת חיות.

      ואני אוכל לאמץ את כל הכלבים העזובים שיתחשק לי, ולקנות מתנות שוות באמת להורים ולחברים ולא לחשוב על כסף ועל תקציב ועל זוטות ארציות מטופשות כאלה...

       

      אבל

       

      עד שזה יקרה, וכל עוד אני חיה ממשכורת צנועה (אמרתי כבר שאני צנועה, לא?) שאמורה להספיק לאורח החיים (הנהנתן) אליו הרגלתי את עצמו ולספק קורת גג, מזון וביגוד לנורה ולי (טוב, לנורה בלי הביגוד) קצת קשה ומתסכל לי עם הקרפה דיאם הזה. את מבינה?

       

       

       

      זה נכון מאד עניין המצלצלים וזה בהחלט

      מה שכתוב בפרוספקט אבל אסור להניח לזה

      להפריע מלתפוס את הקרפדה.

      אפשר למשל להתחיל לנהל תקציב מסודר

      ולארגן עתודות חסכון אבל גם זה לא מבטיח

      יציאה לציד (לכי איתי עם הדמוי. אין לי עוד הרבה

      מה לעשות הערב).

      תפיסת הקרפדה צריכה להיות הוויתית. כן, המילה

      הזאת (מעדיפה "תודעתית" ?). להיות בתודעה

      שאפשר גם כשלכאורה נראה שלא זה הדבר שעושה

      את ההבדל או במילים אחרות רק לראות שאפשר.  

        7/12/09 22:21:


      בתיכון למדתי פיסיקה, כי זה טוב לאוניברסיטה. באוניברסיטה למדתי משפטים, כי זה טוב שיש מקצוע (רק אלוהים יודע למה הייתי צריכה בגרות בפיסיקה). השאלה מתי אפסיק לחיות בשביל אחר כך ואתחיל לחיות עכשיו מלווה אותי שנים, אבל לאחרונה נאלצתי להתעמת איתה מקרוב. התוצאה היתה מרד במסלול הישיר לקריירה משפטית - פשוט הגעתי לנקודה בה לא הייתי מסוגלת להמשיך במשהו שאני לא אוהבת רק "כדי שיהיה רשיון", דווקא בגלל כל אותן פעמים בהן עשיתי דברים דומים.

       

      אני חושבת שהנסיון לחיות איך ש"צריך" רק בשביל עתיד בטוח, סופו להכשל - אי אפשר להמשיך לעשות לאורך זמן משהו שאתה לא רוצה, אלא אם אתה חייב: אני אמנם חייבת לעבוד כדי להתקיים ולשלם חשבונות, אבל אני לא חייבת לעבוד בעבודה שאני שונאת בשביל זה. כנראה שהמאזן הוא של נוחות מול סבל - עד כמה העבודה/מערכת יחסים/דירה/השלימי כרצונך, נוחה לנו ביחס לכמה שאנו סובלים ממנה. כשכף הסבל שוקלת יותר (וכאן נכנס אלמנט הזמן, זה לוקח זמן להבין שלא טוב לנו) אנחנו נזכרים שבעצם זה בכלל לא מה שרצינו אלא מה שאמרו לנו שצריך - ומנסים לשנות. כנראה שחייבים להגיע למסה הקריטית הזאת וזה טוב שיש אותה, אחרת היינו נתקעים לנצח. החלק הרע הוא שזה כרוך בהתחבטויות והרהורים מאוד לא קלים, כמו שאת כבר יודעת בעצמך...

       

       

      נ.ב. ועם כל הכבוד ללחיות את היום - פנסיה זה ממש חשוב, על זה אל תוותרי :)

        7/12/09 17:42:

      צטט: cg91 2009-12-05 16:25:31

      קרפה דיאם אחותי

      " target="_blank">קרפה דיאם

       

      או, באמת תהיתי מי יגיע עם 'קרפה דיאם', וזאת את. אז תני לי להגיד לך משהו על הקרפה דיאם הזה:

      כדי לתפוס את הדיאם הזה, מתברר שצריך שיהיה לך עתודות, המכונות בשפת העם מצלצלים. מרשרשים. ירוקים.

      דינרוס. או סתם כסף.

      כל פעם אני עוברת את הלופ הזה שבסופו אני מגיעה למסקנה שזה היה יכול להיות מאוד נפלא אם הייתי זוכה בלוטו,

      מגלה איזשהו דוד עשיר או דודה תמהונית שלא הכרתי מעולם ושבחרו בכל זאת להשאיר לי הון קטן (אחרי הכל, אני צנועה)

      ואז, אוהו! אז אני אתפוס את הדיאם הזה בביצים, לא סתם! אני אלמד לגלוש (סקי) ולגלוש על גלים, איטלקית, וספרדית ועיצוב פנים,

      אני אכתוב כמה שבא לי ואעשה רק מה שבא לי, כולל קניית בית מגניב באחד מישובי חוף הכרמל ובניית חווה מ-ל-א-ת חיות.

      ואני אוכל לאמץ את כל הכלבים העזובים שיתחשק לי, ולקנות מתנות שוות באמת להורים ולחברים ולא לחשוב על כסף ועל תקציב ועל זוטות ארציות מטופשות כאלה...

       

      אבל

       

      עד שזה יקרה, וכל עוד אני חיה ממשכורת צנועה (אמרתי כבר שאני צנועה, לא?) שאמורה להספיק לאורח החיים (הנהנתן) אליו הרגלתי את עצמו ולספק קורת גג, מזון וביגוד לנורה ולי (טוב, לנורה בלי הביגוד) קצת קשה ומתסכל לי עם הקרפה דיאם הזה. את מבינה?

       

        7/12/09 17:24:

      צטט: da vinci 2009-12-05 15:55:15


      "זה רק שאם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות לא היינו חושבים פעמיים.

      היינו עוזבים בלי להודיע בכלל לבוס. מחפשים אהבה שתסעיר אותנו.

      לא מפחדים, לא מתביישים, לא דוחים דברים שאנחנו מתים לעשות אבל אין לנו זמן או כסף עכשיו.

      מאתגרים את עצמנו ואת החיים.

      אם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות"

       

      בחיאת, מה אהבה מה? תזייני כל מה שזז, כל עוד את זזה.

      אהבה דורשת זמן, השקעה, סבלנות, גישושים, רגישות וכו'.

      והיא כולה הבטחה לעתיד - שאין לך.

      וגם אין לך זמן לכל החארטה הזה.

      נו קדימה - יורים עליך!

       

      וינצ', באמת, אני מתפלאת עליך!

      אצל נשים אין בעיה לעשות גם - וגם, אתה יודע...

      וחוץ מזה, אתה יודע כמה רומנטית היא אהבה שיש לה דד-ליין?

      מה פרידה שהיא צער מתוק?

      ראית פעם את סיפור אהבה? או סתיו בניו-יורק? או איזשהו סוחט דמעות לצורך העניין?

      (סיפורו של אלוף פחות רלבנטי לענייננו, כפרה)

       

        7/12/09 17:21:

      צטט: phoebe 2009-12-05 15:23:23


      אני בטוחה שהפוסט רהוט, שנון, מדויק ומלא בתובנות מופלאות, אבל אני, מה לעשות, מהשניה שהזכרת את גולשים בזמן, איבדתי ריכוז.איך אפשר לענות לעניין ככה?


      -געגועי לקיו-בול-

      פעם אחרונה שאני אומרת לך: לא לשכוח לקחת ריטלין!

       

        7/12/09 16:59:

      צטט: re set 2009-12-05 13:03:15

      פוסט יפהפה ומדויק כהרגלך, יפתי.

      פוסט שדורש אפילו ללכת לשתות איזה כוס מים כדי להחזיר את קצב הנשימות מרוב שהוא בועט ואמיתי וחי

      וכן וחזק.

      למעט מאוד אנשים יש את היכולת לצאת מהתבניות שכוננו להם הוריהם, הבית בו גדלו, החינוך, הציפיות.

       

      יש אנשים שחושבים שהם מקוריים, בעלי עמוד שידרה חדשני, מובילי פס ייצור ייחודי רק להם, אבל זוהי כמובן אשליה

      תמה. כל מה שאנחנו הוא למרבה הצער ערימה הולכת ונבנית על שאריות של אחרים.

      דברים שקראנו, תמונות שראינו, חוויות שצברנו, הוראות וסאבטקסטים שנשתלו בנו, עבדים של גנטיקה ואילן יוחסין, וירושות פולניות, ודרכי חשיבה של הקרובים לנו. 

       

      הלואי על כולנו שמש נצחית וראש צלול.

      אנחנו רק השתקפויות חוזרות של מחשבות של אחרים.

      שום דבר כמעט אינו מקורי באמת. שכפולים והתפלגויות של משוואות.

      הדבר היחיד שאי אפשר לרמות בו הוא הרגש הנפשי והפיזי המתעורר כחוויה מול משהו. או מישהו.

      בהנחה כמובן שנוצר שם ניצוץ.

       

      אם משהו בך נסער מתרדמת השכפולים של החיים, (לא משנה מול איזו חוויה),

      אם משהו עושה לך חשמל בקצות האצבעות שבשאר הזמן הן רדומות-

      מוטב לך אם תיתן לדבר הזה להוביל, או תן לעצמך לרדוף אחריו כי הוא כ"כ נדיר ועדין ומרפרף, בסבך משוואות הפחד וחישובי הנכון לא נכון האימתניים, שספק אם יש בך בכלל אומץ לתפוס אותו או היכולת לראות אותו קורא לך.

       

       

       

       

       

      יודעת משהו? לא קריטי לי אם אני הכי מקורית בעולם או שמישהו בזמן כלשהו ובמקום איזשהו אמר את זה קודם, לפני.

      הדבר היחיד שמשמעותי לי זה לעשות משהו שישמח אותי. שלא ירדים אותי. שלא יכבה אותי.

      ולא אכפת לי אם אני סך ההדים של נוף מולדתי, תרבותי, חינוך הורי, הגנים המשפחתיים ובעצם אני תוצר של משוואה מורכבת - זה בסדר מבחינתי. כל עוד אני מרוצה וטוב לי - למי אכפת?

      ומבחינתי, לצאת מהתבנית זה גם להחליט שלמרות שלמדתי רפואה, אני לא מתכוונת לעסוק בתחום. או שאני לוקחת סיכון על משהו חדש ושונה. זה לא חייב להיות משהו קיצוני בנון-קונפרמיסטיותו.

       

      משוואת הפחד וחישובי הנכון - לא נכון, הם החסמים האמיתיים, ולוואי וידעתי איך להסיר אותם.

      עובדת על זה.

       

        7/12/09 16:52:

      צטט: ranbo3 2009-12-05 12:37:09

      בכל פעם שאני רואה סרטים כמו איש הנצח, או שר הטבעות, אני מייד עף לפנטזיה " מה הייתי עושה לו היו לי 500 שנות חיים"

       

      המחשבה העוקבת היא " אולי תתחיל בלעשות משהו עם החמישים שעוד נשארו לך, טפו טפו"

      לגמרי. לגמרי. לגמרי.

      ואתה עושה?

       

        7/12/09 16:51:

      צטט: אני מיכל 2009-12-05 12:02:42


      עכשיו !!!!!!!!!!!!!

      כן, אה?

       

        7/12/09 02:43:


      לגמרי זוכרת ומזהה את הרגע הזה, גרם לי לקום ולעזוב אחרי עשר שנות לימודים ובדרך לדוקטורט, כשהבנתי

      שאני לא ממש רוצה להמשיך, שהיה כיף וטוב, אבל אם הצלחתי לשרוד את הפחד הגדול ההוא אז בטח אפשר גם

      לקחת החלטות שמשנות מסלול חיים. הכיף הגדול הוא באמת שלא הצטערתי עד היום על כך, לרגע אחד אפילו,

      למרות שכמובן שוקעים לשגרה ולחרדות היומיומיות גם במסלול החדש.

       

        6/12/09 14:36:

      קצת בעייה לחיות כאילו נותר לך רק חודש. מה יקרה אם חס וחלילה יסתבר בסוף החודש שנותר לך עוד חודש לחיות? ועוד אחד? ועוד אחד? ולכל החודשים האלו צריך לשלם שכר דירה וארנונה, לנגב אבק, ולתקן את המכונית וכו'.... בקיצור לחיות כאילו נשאר רק חודש מתאים למי שיכול להרשות לעצמו.

       

      מצד שני להתקע רק עם מחשבות 'פולניות' של תוכניות לחמישים ק"מ קדימה, גם לא ממש עוזר.

       

      השאלה כמובן היא במינון.

       

      אם תהיית, אז לא, אין לי תשובה איך נכון לחיות, אפילו לא בשביל עצמי.

        6/12/09 14:11:


      אמרה לי לא פעם ולא פעם אחת מישהי ששם בשבילי- "כדי לשנות או להשתנות, צריך לשלם מחיר, יכול להיות שלאחר מעשה זה לא יורגש כמחיר". אני לא מביעה דעה בעניין, מעבירה לך אותו ככה..

       

      נכון שיש רגעים של הבנה צלולה ששומעים את זרם הדם ואת החיות ואת כל האומניפוטנטיות ואת מרגישה שהכל פתוח והכל אפשרי..

       

      ואת יודעת מה ברונטי? הכל אפשרי -באמת. האינרציה היא אויב מאוד מתוחכם ונראה לי שכדי ההבנות האלו לא יהיו הבלחות ספונטניות בלבד, צריך לטפח את התודעה בנושא. זה שם- השאלה היא אם להסתכל בעיניים ולהבין שלא טוב לך ולהבין שאין דבר שישנה זאת מלבד רצונך, תשוקתך ואמונתך..

       

      מעבר לכך, אנחנו כל הזמן מתקיימים במצב של התכווצות- התרחבות וכשאני מתרחבת, בד"כ עקב משבר בעוצמה כלשהי אני אומרת תודה, תודה תודה...

       

      הרימי ראשך עופר חינני וקפצי אל מחוזות חפצך...

       

      מתי שותים יין חם?

       

      נשיקות

        6/12/09 10:45:

      מה זה כאן ועכשיו?

      השניה הזאת? השנה הזאת? לא ברור...

      כשאני רוכב אני משתמש בשני סוגי ראיה

      ראיה ממוקדת רחוק קדימה כדי לסמן במוח סכנות ולתכנן את הדרך

      ראיה מרחבית בשביל להתנהל במרחב (הכאן ועכשיו המיידי)

      החיים זה לא מוחלט, זה שילוב, מתכננים דרך מסתכלים קדימה ומנהלים את המיידי בהתאם.

      אבל זה לא מצב ש"החיים יתחילו כאשר אני אשיג מטרה X" החיים קורים אני בדרך לX אבל בינתיים עושה Y ולפעמים את Z

      ויש מצב שאני אוותר על Q כי אי אפשר עכשיו

      זו בחירה של דרך, והיא זזה והיא דינמית והיא רציפה ויש בה קטעים מדהימים ויש קטעים שלא

      :)

        6/12/09 09:51:


      תראי איזה תלמיד טוב אני.

       

      עשיתי שימוש במבחן שנתת <לדמיין שנותר לנו חודש לחיות>, ולהפתעתי, גיליתי שאני רוצה לעשות את מה שאני עושה עכשיו- רק יותר "חזק" <טוב..אולי חוץ עבודה- שאם נשאר לי חודש לחיות אז מצידי שהיא תשרף>, וגם.... שאני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה <שיעור מזורז- בכל זאת רק חודש>. בכל אופן, חשוב היה לי להשאר עם כאלה שאוהבים אותי, או כאלה ושאני רגיל אליהם, לעשות את אותם הדברים.

       

      לעומת זאת, בדקתי את עצמי, בהנחה שנותרו לי 20-30 שנה לחיות והתשובות היו שונות. לגמרי.

      כאן, כבר רציתי לעשות דברים אחרים. כשניסיתי לברר למה, גיליתי שזה לאו דווקא בגלל שלא טוב לי, אלא בגלל שאני רוצה לחוות שינוי. שינוי ממשהו טוב למשהו "מדהים"<אם בכלל קיים דבר כזה>.

       

      מה זה מוכיח..לא יודע. 

       

      אף פעם לא התחייבתי לשורות תחתונות :)

        6/12/09 09:19:

      2000 כוכבים מאמי! יו!!! סיבה חביבה להתלהב.:)

       

        5/12/09 21:57:

      צטט: re set 2009-12-05 21:26:34

      צטט: פאבריציו 2009-12-05 20:50:45


      " ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?"

       

      מתי נוח לכם?

      יש לנו בין 14:00 - ל- 16:00

      ובין 16:00 ל- 18:00. :-)

       

      פוסט מזוקק ואני מאד אוהב את האבטיחון

      הזה שאת נושאת על צווארך.

       

      אנחנו (אני) כל הזמן שוכחים שאנחנו גוססים.

      החארות, בני המזל הם אלו שהרופא אומר

      להם כמה זמן נותר להם לחיות אבל לבריאים

      שביננו? קדחת.

       

      ממש לאחרונה שברתי אצלי את הכלים אבל

      בכל זאת אני מבחין עכשיו שהשארתי 

      איזה סרוויס לבטחון, שהוא פי אלף יותר מניאק

      ממה שאני מכיר כי הוא יוצר אשליה שהוא 

      נחוץ לי אבל בתכלס הוא מניאק מהמולדת

      הישנה שהחליט לחבל לי במסע.

       

      (אגב, את מטפלת רק בקבוצות או שיש גם

      טיפול פרטני?)

       

       

       אתה פשוט ליצן רפואי!

      צריך אותך לפחות פעמיים ביום אחרי ארוחה.קריצה 

       

       

      וגם כאן אותו הדבר בדיוק: "מתי נוח לכם"

        5/12/09 21:46:

      מזדהה עם כל מילה.

      משתדלת לזכור את הלקח.

      לא תמיד בהצלחה.

       

      מה שכן- גם להליכה בדרך שלך, יש מחיר.

      המושלם אינו בנמצא...

      (אולי מחר ;-))

       

       

       

       

        5/12/09 21:26:

      צטט: פאבריציו 2009-12-05 20:50:45


      " ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?"

       

      מתי נוח לכם?

      יש לנו בין 14:00 - ל- 16:00

      ובין 16:00 ל- 18:00. :-)

       

      פוסט מזוקק ואני מאד אוהב את האבטיחון

      הזה שאת נושאת על צווארך.

       

      אנחנו (אני) כל הזמן שוכחים שאנחנו גוססים.

      החארות, בני המזל הם אלו שהרופא אומר

      להם כמה זמן נותר להם לחיות אבל לבריאים

      שביננו? קדחת.

       

      ממש לאחרונה שברתי אצלי את הכלים אבל

      בכל זאת אני מבחין עכשיו שהשארתי 

      איזה סרוויס לבטחון, שהוא פי אלף יותר מניאק

      ממה שאני מכיר כי הוא יוצר אשליה שהוא 

      נחוץ לי אבל בתכלס הוא מניאק מהמולדת

      הישנה שהחליט לחבל לי במסע.

       

      (אגב, את מטפלת רק בקבוצות או שיש גם

      טיפול פרטני?)

       

       

       אתה פשוט ליצן רפואי!

      צריך אותך לפחות פעמיים ביום אחרי ארוחה.קריצה 

       

        5/12/09 20:50:


      " ומתי לעזאזל מפסיקים לתכנן מה יהיה כש- ומתחילים לחיות באמת?"

       

      מתי נוח לכם?

      יש לנו בין 14:00 - ל- 16:00

      ובין 16:00 ל- 18:00. :-)

       

      פוסט מזוקק ואני מאד אוהב את האבטיחון

      הזה שאת נושאת על צווארך.

       

      אנחנו (אני) כל הזמן שוכחים שאנחנו גוססים.

      החארות, בני המזל הם אלו שהרופא אומר

      להם כמה זמן נותר להם לחיות אבל לבריאים

      שביננו? קדחת.

       

      ממש לאחרונה שברתי אצלי את הכלים אבל

      בכל זאת אני מבחין עכשיו שהשארתי 

      איזה סרוויס לבטחון, שהוא פי אלף יותר מניאק

      ממה שאני מכיר כי הוא יוצר אשליה שהוא 

      נחוץ לי אבל בתכלס הוא מניאק מהמולדת

      הישנה שהחליט לחבל לי במסע.

       

      (אגב, את מטפלת רק בקבוצות או שיש גם

      טיפול פרטני?)

       

       

        5/12/09 20:35:

      טוב, זאת הולכת להיות תגובה ארוכה, מבחינתי יש לכמ פטור מלקרא אותה.

       

      היומ, היה יומ משפחתי. יומ שבת. דודה יודית הזמינה את כולמ אליה הבייתה לארוחת צהריימ, חמינ. אל תשאלו כמה אוכל. בעצמ זה לפוסט אחר. בכל מקרה, אל תפריעו לי ותסיטו אותי מהנושא.

      אח של אמא שלי, החליט להתגרש לפני בערכ חצי שנה. כל המשפחה הייתה בשוק. י' מתגרש? או ואבוי. זה אסור. מה פתאומ.

      לא קיימ אצלינו דבר כזה במשפחה. ולא בגלל המילה גרושימ. אלא בגלל שזה פשוט לא קיימ. לא התגרשו אצלינו, כי לא היה צורכ.

      עד עכשיו. הבת הצעירה של י', ה', חגגה אתמול יומולדת 20. חצי שנה היא לא מדברת עמ אבא שלה בגלל שהחליט להתגרש.

      היומ, אחרי שכנועימ רבימ, היא הגיעה לביקור.

      דברתי עמ י' ושאלתי אותו איכ הוא הרגיש כשראה את ה'. הוא היה עמ דמעות בעינימ. הוא אמר שהוא עשה טעות כשהתגר. אמרתי לו, שאמ טוב לו וזה מה שהוא חושב שהיה צריכ להעשות, אז זאת לא טעות. הוא אמר לי. בחיימ לא יוכל להיות לי טוב. אני אבא שלה, אני לא יכול לכעוס עליה, היא לא רוצה לדבר איתי וזה לעולמ לא יחזור להיות מה שהיה, אז בחיימ לא יכול להיות לי טוב יותר.

      אני ישנ עמ הטעות שלי, אני אוכל עמ הטעות שלי וכל זה בגלל שחשבתי שזה מה שטוב ונכונ לעשות.

       

      סיפור מס' 2.

      גמ ספתא טובה כפרה עליה הייתה היומ, וכמנהגה בקודש, אמרה לי "בינתי, מה עמ נינ קטנ שתביאי לי לראות לפני שאני אלכ לעולמ הבא?"

      עניתי לה, ספתא, מה זה משנה, טוב לי. זה לא מספיק חשוב שטוב לי בחיימ שלי?

      אמרה לי "צ(ס)ודקת בינתי. זה חשוב. אבל אולי בכל זאת?

       

       

       

       

        5/12/09 20:15:

      מסכימה איתך מאוד.

      אנחנו באמת לא חיים את היום יום ומנצלים אותו כשיש לנו את האפשרות

      אלא רק כשאנחנו מגלים שיתכן וההוה ייגמר בקרוב ולא יהיה עתיד.

      כל עוד נדמה לנו שהעתיד עוד לפנינו,

      אנחנו לא טורחים לשפר את ההווה,

      סובלים את ההווה הסביר, גם אם לא גרוע,

      למען עתיד טוב יותר.

      אנחנו צריכים יותר לחיות את העכשיו ולא לקוות לאחר כך..

      (אמרה זו שנמצאת במיטה ביום חופש ולא יוצאת לקרוע את העיר...)

        5/12/09 17:39:

      צטט: שפ קלאמזי. 2009-12-05 16:47:45

      צטט: re set 2009-12-05 13:03:15

      פוסט יפהפה ומדויק כהרגלך, יפתי.

      פוסט שדורש אפילו ללכת לשתות איזה כוס מים כדי להחזיר את קצב הנשימות מרוב שהוא בועט ואמיתי וחי

      וכן וחזק.

      למעט מאוד אנשים יש את היכולת לצאת מהתבניות שכוננו להם הוריהם, הבית בו גדלו, החינוך, הציפיות.

       

      יש אנשים שחושבים שהם מקוריים, בעלי עמוד שידרה חדשני, מובילי פס ייצור ייחודי רק להם, אבל זוהי כמובן אשליה

      תמה. כל מה שאנחנו הוא למרבה הצער ערימה הולכת ונבנית על שאריות של אחרים.

      דברים שקראנו, תמונות שראינו, חוויות שצברנו, הוראות וסאבטקסטים שנשתלו בנו, עבדים של גנטיקה ואילן יוחסין, וירושות פולניות, ודרכי חשיבה של הקרובים לנו. 

       

      הלואי על כולנו שמש נצחית וראש צלול.

      אנחנו רק השתקפויות חוזרות של מחשבות של אחרים.

      שום דבר כמעט אינו מקורי באמת. שכפולים והתפלגויות של משוואות.

      הדבר היחיד שאי אפשר לרמות בו הוא הרגש הנפשי והפיזי המתעורר כחוויה מול משהו. או מישהו.

      בהנחה כמובן שנוצר שם ניצוץ.

       

      אם משהו בך נסער מתרדמת השכפולים של החיים, (לא משנה מול איזו חוויה),

      אם משהו עושה לך חשמל בקצות האצבעות שבשאר הזמן הן רדומות-

      מוטב לך אם תיתן לדבר הזה להוביל, או תן לעצמך לרדוף אחריו כי הוא כ"כ נדיר ועדין ומרפרף, בסבך משוואות הפחד וחישובי הנכון לא נכון האימתניים, שספק אם יש בך בכלל אומץ לתפוס אותו או היכולת לראות אותו קורא לך.

       

       

       

       

       

       

       

      כשקראתי אותך הראש שלי הסתובב במעגלים, מנסה לשלב בין תנועות ההנהון של הסכמה לאילו של הלא.

      אני מאמינה שלכולנו יש את היכולת לבחור את הדרך שלנו, לבחון את התבניות שבנו בשבילנו ולהחליט לאילו מהן אנחנו באמת רוצים לגדול, אילו כדאי לשפץ קצת לפני, ואיפה בכלל לא רוצים תבניות, רק לגדול ונראה מה יהיה. הבעיה עם היכולת הזאת, שהיא רק יכולת, פוטנציאל, השאלה היא מי מאיתנו לא מתעצל, מי באמת נלחם..

       

      זה נכון שכולנו מושפעים מהסביבה שלנו, ועדיין רובנו (לפחות אלו שבחוג הקרוב אלי) רחוקים מלהיות העתק מוחלט של הדור הקודם. אפילו שלפעמים אין הרבה רע בבחירה להדמות, להקשיב ולעשות כעצת הגדולים, כדרך הנורמה, אם כל דבר היינו חייבים ללמוד מחוויה ונסיון אישי, קשה לי היה לראות איך העולם היה מתקדם.

       

      עם הסיום שלך אני מסכימה, לרוב אני נגד עודף של משוואות סבוכות, אחת או שתיים פשוטות כדי לקבל כיוון ואח"כ השיטה האהובה עלי,  ניסוי וטעייה. 

       

      וברונטה יקירתי, לפעמים אפשר גם וגם, לבנות עתיד בלי לוותר על העכשיו.

      בדוגמה הכי פשוטה שהבאת, עבודה -  מה זה שם שאת לא אוהבת? החברה? או התחום עצמו? יש משהו אחר שאת רוצה? מה כבר יקרה אם תנסי? הרי לחזור לתחום תמיד תוכלי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את הניסיון, ואולי בכלל לא תרצי.. חבר טוב אמר לי לא מזמן שכשההנאה נגמרת אז עבודה זה רק מקום להשיג בו את הכסף שאתה צריך כדי לעשות את מה שאתה באמת אוהב, דוגרי - צודק, כי לא משנה כמה מעניין לי, אולי אפילו כיף, הרי לו היה לי את כל הכסף שאזדקק לו לא אעבוד יותר, ואעביר את זמני בהנאות אחרות, תכלס - עצוב, כי אז באמת מעבירים את רוב הזמן שלנו במה יהיה כש.. 

       

      תנסי לחשוב על מערכת יחסים, אם היה רק הווה, אז בשביל מה להשקיע? בשביל מה להשתנות? והרי כולנו יודעים שהדרך הזאת, איפה שכל אחד מתגרד טיפה כדי לפנות מקום לאחר, שם בדיוק גדלה האהבה. אני נגד התאבדויות, נגד לוותר על הכל ולשתוק כי ככה זה נראה טוב מבחוץ, אבל לפעמים זה רק פרופורציות, פשרות קטנות ומינונים, לא לגמרי ויתור. לפעמים ההווה חייב עתיד כדי להתקיים.

       

      החיים בסופו של דבר בנויים גם ממה יהיה מחר, קארפה דיאם, זה נחמד, וחשוב, אבל בקיצוניות שלו הוא גם ילדותי, כי אולי אף אחד לא מבטיח שיהיה מחר, אבל מה יקרה אם כן? 

       

       קודם כל חבל שלא זכיתי לראות את העניין הזה שמירקרתי...

      :)

      וגם- קראתי את תגובתך המקסימה כרגיל, חשבתי על הרבה דברים ואני עדיין מחזיקה בדעתי שאנחנו סך השתקפויות של דעות של אחרים. מין רשמקול ורשמתמונה.

      אין לי שום דבר נגד הדור הקודם או הנוכחי או זה שיבוא.

      אני פשוט חושבת שאנחנו  שרשרת של תולדות. מדי פעם עושים קולות ומלחמות, וצורחים את האגואים שלנו,

      ומנסים בפתטיות ליצור ייחוד ובידול ולהתוות דרך "שונה" כשבעצם בעוד מליוני שנים התוצאה תהיה אחת.

      נמצוץ את החיים מהכדור הנחמד הזה, ננצל ונקלקל כל מה שאפשר, נחריב, נתפתח, נילחם, נתחכם, ניבדל, נהרוס,

      ואז ניזכר שאנחנו יודעים ממזמן את כל מה שהתאמצנו לשכוח.

      שאין זולת למצוא את האהבה הפשוטה בכל מקום שבו אתה נמצא.

      אהבה למי שאתה איתו. ומה שאתה עושה. ומה שאתה אומר. ומה שאתה אוכל.

      כן.

      שם החיים נמצאים.

      לדעתי הקטנה והלא חשובה. 

      זה אגב לא סותר את כל מה שכתבת. 

       

       

        5/12/09 17:10:

      צטט: ~Stone~ 2009-12-05 16:56:48

      צטט: re set 2009-12-05 16:48:11

      צטט: ~Stone~ 2009-12-05 16:44:30

      כן. מנסים לעשות את המקסימום לחוות את הרגע,

      יש ימים שיותר, יש ימים שפחות, בכל אופן, מניסיון

      אישי, ניסיון ליצור חיים טיפה מקוריים נתקל בהרמת גבות

      של אנשים שמתים להשתחרר מכבלים מחשבתיים

      והתניות, אבל נורא פוחדים מהצל של עצמם ושופטים

      אותך על ניסיון לערער להם את היציבות האשלייתית.

       

      כל יום אני מורד קצת במשהו. 

       

      הולך לישון היום בלי חוט דנטלי? :)

       

       לא, עם מישהי אחרת מאתמול :)

       

      התגובה היפה, העצובה והאמתית שלך לא שלמה,

      כי גם אותו ניצוץ שהזכרת, למשהו או מישהו, גם הוא

      תחת שכבה עבה של התניות של "הראוי", של "הטעם הנכון",

      של המראה הנכון, והדיבור הנכון, עם המעמד הנכון.

       

      לרגעים נדמה שחוץ מהשתקפות אין באמת משהו אמתי, 

      אבל הוא ישנו, קצת קשה לי להעבירו במלל.

       

       נכון.

       

        5/12/09 16:56:

      צטט: re set 2009-12-05 16:48:11

      צטט: ~Stone~ 2009-12-05 16:44:30

      כן. מנסים לעשות את המקסימום לחוות את הרגע,

      יש ימים שיותר, יש ימים שפחות, בכל אופן, מניסיון

      אישי, ניסיון ליצור חיים טיפה מקוריים נתקל בהרמת גבות

      של אנשים שמתים להשתחרר מכבלים מחשבתיים

      והתניות, אבל נורא פוחדים מהצל של עצמם ושופטים

      אותך על ניסיון לערער להם את היציבות האשלייתית.

       

      כל יום אני מורד קצת במשהו. 

       

      הולך לישון היום בלי חוט דנטלי? :)

       

       לא, עם מישהי אחרת מאתמול :)

       

      התגובה היפה, העצובה והאמתית שלך לא שלמה,

      כי גם אותו ניצוץ שהזכרת, למשהו או מישהו, גם הוא

      תחת שכבה עבה של התניות של "הראוי", של "הטעם הנכון",

      של המראה הנכון, והדיבור הנכון, עם המעמד הנכון.

       

      לרגעים נדמה שחוץ מהשתקפות אין באמת משהו אמתי, 

      אבל הוא ישנו, קצת קשה לי להעבירו במלל.

       

        5/12/09 16:48:

      צטט: ~Stone~ 2009-12-05 16:44:30

      כן. מנסים לעשות את המקסימום לחוות את הרגע,

      יש ימים שיותר, יש ימים שפחות, בכל אופן, מניסיון

      אישי, ניסיון ליצור חיים טיפה מקוריים נתקל בהרמת גבות

      של אנשים שמתים להשתחרר מכבלים מחשבתיים

      והתניות, אבל נורא פוחדים מהצל של עצמם ושופטים

      אותך על ניסיון לערער להם את היציבות האשלייתית.

       

      כל יום אני מורד קצת במשהו. 

       

      הולך לישון היום בלי חוט דנטלי? :)

       

        5/12/09 16:47:

      צטט: re set 2009-12-05 13:03:15

      פוסט יפהפה ומדויק כהרגלך, יפתי.

      פוסט שדורש אפילו ללכת לשתות איזה כוס מים כדי להחזיר את קצב הנשימות מרוב שהוא בועט ואמיתי וחי

      וכן וחזק.

      למעט מאוד אנשים יש את היכולת לצאת מהתבניות שכוננו להם הוריהם, הבית בו גדלו, החינוך, הציפיות.

       

      יש אנשים שחושבים שהם מקוריים, בעלי עמוד שידרה חדשני, מובילי פס ייצור ייחודי רק להם, אבל זוהי כמובן אשליה

      תמה. כל מה שאנחנו הוא למרבה הצער ערימה הולכת ונבנית על שאריות של אחרים.

      דברים שקראנו, תמונות שראינו, חוויות שצברנו, הוראות וסאבטקסטים שנשתלו בנו, עבדים של גנטיקה ואילן יוחסין, וירושות פולניות, ודרכי חשיבה של הקרובים לנו. 

       

      הלואי על כולנו שמש נצחית וראש צלול.

      אנחנו רק השתקפויות חוזרות של מחשבות של אחרים.

      שום דבר כמעט אינו מקורי באמת. שכפולים והתפלגויות של משוואות.

      הדבר היחיד שאי אפשר לרמות בו הוא הרגש הנפשי והפיזי המתעורר כחוויה מול משהו. או מישהו.

      בהנחה כמובן שנוצר שם ניצוץ.

       

      אם משהו בך נסער מתרדמת השכפולים של החיים, (לא משנה מול איזו חוויה),

      אם משהו עושה לך חשמל בקצות האצבעות שבשאר הזמן הן רדומות-

      מוטב לך אם תיתן לדבר הזה להוביל, או תן לעצמך לרדוף אחריו כי הוא כ"כ נדיר ועדין ומרפרף, בסבך משוואות הפחד וחישובי הנכון לא נכון האימתניים, שספק אם יש בך בכלל אומץ לתפוס אותו או היכולת לראות אותו קורא לך.

       

       

       

       

       

       

       

      כשקראתי אותך הראש שלי הסתובב במעגלים, מנסה לשלב בין תנועות ההנהון של הסכמה לאילו של הלא.

      אני מאמינה שלכולנו יש את היכולת לבחור את הדרך שלנו, לבחון את התבניות שבנו בשבילנו ולהחליט לאילו מהן אנחנו באמת רוצים לגדול, אילו כדאי לשפץ קצת לפני, ואיפה בכלל לא רוצים תבניות, רק לגדול ונראה מה יהיה. הבעיה עם היכולת הזאת, שהיא רק יכולת, פוטנציאל, השאלה היא מי מאיתנו לא מתעצל, מי באמת נלחם..

       

      זה נכון שכולנו מושפעים מהסביבה שלנו, ועדיין רובנו (לפחות אלו שבחוג הקרוב אלי) רחוקים מלהיות העתק מוחלט של הדור הקודם. אפילו שלפעמים אין הרבה רע בבחירה להדמות, להקשיב ולעשות כעצת הגדולים, כדרך הנורמה, אם כל דבר היינו חייבים ללמוד מחוויה ונסיון אישי, קשה לי היה לראות איך העולם היה מתקדם.

       

      עם הסיום שלך אני מסכימה, לרוב אני נגד עודף של משוואות סבוכות, אחת או שתיים פשוטות כדי לקבל כיוון ואח"כ השיטה האהובה עלי,  ניסוי וטעייה. 

       

      וברונטה יקירתי, לפעמים אפשר גם וגם, לבנות עתיד בלי לוותר על העכשיו.

      בדוגמה הכי פשוטה שהבאת, עבודה -  מה זה שם שאת לא אוהבת? החברה? או התחום עצמו? יש משהו אחר שאת רוצה? מה כבר יקרה אם תנסי? הרי לחזור לתחום תמיד תוכלי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את הניסיון, ואולי בכלל לא תרצי.. חבר טוב אמר לי לא מזמן שכשההנאה נגמרת אז עבודה זה רק מקום להשיג בו את הכסף שאתה צריך כדי לעשות את מה שאתה באמת אוהב, דוגרי - צודק, כי לא משנה כמה מעניין לי, אולי אפילו כיף, הרי לו היה לי את כל הכסף שאזדקק לו לא אעבוד יותר, ואעביר את זמני בהנאות אחרות, תכלס - עצוב, כי אז באמת מעבירים את רוב הזמן שלנו במה יהיה כש.. 

       

      תנסי לחשוב על מערכת יחסים, אם היה רק הווה, אז בשביל מה להשקיע? בשביל מה להשתנות? והרי כולנו יודעים שהדרך הזאת, איפה שכל אחד מתגרד טיפה כדי לפנות מקום לאחר, שם בדיוק גדלה האהבה. אני נגד התאבדויות, נגד לוותר על הכל ולשתוק כי ככה זה נראה טוב מבחוץ, אבל לפעמים זה רק פרופורציות, פשרות קטנות ומינונים, לא לגמרי ויתור. לפעמים ההווה חייב עתיד כדי להתקיים.

       

      החיים בסופו של דבר בנויים גם ממה יהיה מחר, קארפה דיאם, זה נחמד, וחשוב, אבל בקיצוניות שלו הוא גם ילדותי, כי אולי אף אחד לא מבטיח שיהיה מחר, אבל מה יקרה אם כן? 

       

        5/12/09 16:44:

      כן. מנסים לעשות את המקסימום לחוות את הרגע,

      יש ימים שיותר, יש ימים שפחות, בכל אופן, מניסיון

      אישי, ניסיון ליצור חיים טיפה מקוריים נתקל בהרמת גבות

      של אנשים שמתים להשתחרר מכבלים מחשבתיים

      והתניות, אבל נורא פוחדים מהצל של עצמם ושופטים

      אותך על ניסיון לערער להם את היציבות האשלייתית.

       

      כל יום אני מורד קצת במשהו. 

        5/12/09 16:26:

      צטט: re set 2009-12-05 13:03:15

      פוסט יפהפה ומדויק כהרגלך, יפתי.

      פוסט שדורש אפילו ללכת לשתות איזה כוס מים כדי להחזיר את קצב הנשימות מרוב שהוא בועט ואמיתי וחי

      וכן וחזק.

      למעט מאוד אנשים יש את היכולת לצאת מהתבניות שכוננו להם הוריהם, הבית בו גדלו, החינוך, הציפיות.

       

      יש אנשים שחושבים שהם מקוריים, בעלי עמוד שידרה חדשני, מובילי פס ייצור ייחודי רק להם, אבל זוהי כמובן אשליה

      תמה. כל מה שאנחנו הוא למרבה הצער ערימה הולכת ונבנית על שאריות של אחרים.

      דברים שקראנו, תמונות שראינו, חוויות שצברנו, הוראות וסאבטקסטים שנשתלו בנו, עבדים של גנטיקה ואילן יוחסין, וירושות פולניות, ודרכי חשיבה של הקרובים לנו. 

       

      הלואי על כולנו שמש נצחית וראש צלול.

      אנחנו רק השתקפויות חוזרות של מחשבות של אחרים.

      שום דבר כמעט אינו מקורי באמת. שכפולים והתפלגויות של משוואות.

      הדבר היחיד שאי אפשר לרמות בו הוא הרגש הנפשי והפיזי המתעורר כחוויה מול משהו. או מישהו.

      בהנחה כמובן שנוצר שם ניצוץ.

       

      אם משהו בך נסער מתרדמת השכפולים של החיים, (לא משנה מול איזו חוויה),

      אם משהו עושה לך חשמל בקצות האצבעות שבשאר הזמן הן רדומות-

      מוטב לך אם תיתן לדבר הזה להוביל, או תן לעצמך לרדוף אחריו כי הוא כ"כ נדיר ועדין ומרפרף, בסבך משוואות הפחד וחישובי הנכון לא נכון האימתניים, שספק אם יש בך בכלל אומץ לתפוס אותו או היכולת לראות אותו קורא לך.

       

       

       

       

       

       

      גם הפוסט מדהים

      וגם התגובה

      לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב בעצמי

      אוהבת את שתיכן

        5/12/09 16:25:

      קרפה דיאם אחותי

      קרפה דיאם

       

        5/12/09 15:55:

      "זה רק שאם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות לא היינו חושבים פעמיים.

      היינו עוזבים בלי להודיע בכלל לבוס. מחפשים אהבה שתסעיר אותנו.

      לא מפחדים, לא מתביישים, לא דוחים דברים שאנחנו מתים לעשות אבל אין לנו זמן או כסף עכשיו.

      מאתגרים את עצמנו ואת החיים.

      אם היו מודיעים לנו שנותר לנו חודש לחיות"

       

      בחיאת, מה אהבה מה? תזייני כל מה שזז, כל עוד את זזה.

      אהבה דורשת זמן, השקעה, סבלנות, גישושים, רגישות וכו'.

      והיא כולה הבטחה לעתיד - שאין לך.

      וגם אין לך זמן לכל החארטה הזה.

      נו קדימה - יורים עליך!

       

        5/12/09 15:23:


      אני בטוחה שהפוסט רהוט, שנון, מדויק ומלא בתובנות מופלאות, אבל אני, מה לעשות, מהשניה שהזכרת את גולשים בזמן, איבדתי ריכוז.איך אפשר לענות לעניין ככה?


      -געגועי לקיו-בול-
        5/12/09 13:03:

      פוסט יפהפה ומדויק כהרגלך, יפתי.

      פוסט שדורש אפילו ללכת לשתות איזה כוס מים כדי להחזיר את קצב הנשימות מרוב שהוא בועט ואמיתי וחי

      וכן וחזק.

      למעט מאוד אנשים יש את היכולת לצאת מהתבניות שכוננו להם הוריהם, הבית בו גדלו, החינוך, הציפיות.

       

      יש אנשים שחושבים שהם מקוריים, בעלי עמוד שידרה חדשני, מובילי פס ייצור ייחודי רק להם, אבל זוהי כמובן אשליה

      תמה. כל מה שאנחנו הוא למרבה הצער ערימה הולכת ונבנית על שאריות של אחרים.

      דברים שקראנו, תמונות שראינו, חוויות שצברנו, הוראות וסאבטקסטים שנשתלו בנו, עבדים של גנטיקה ואילן יוחסין, וירושות פולניות, ודרכי חשיבה של הקרובים לנו. 

       

      הלואי על כולנו שמש נצחית וראש צלול.

      אנחנו רק השתקפויות חוזרות של מחשבות של אחרים.

      שום דבר כמעט אינו מקורי באמת. שכפולים והתפלגויות של משוואות.

      הדבר היחיד שאי אפשר לרמות בו הוא הרגש הנפשי והפיזי המתעורר כחוויה מול משהו. או מישהו.

      בהנחה כמובן שנוצר שם ניצוץ.

       

      אם משהו בך נסער מתרדמת השכפולים של החיים, (לא משנה מול איזו חוויה),

      אם משהו עושה לך חשמל בקצות האצבעות שבשאר הזמן הן רדומות-

      מוטב לך אם תיתן לדבר הזה להוביל, או תן לעצמך לרדוף אחריו כי הוא כ"כ נדיר ועדין ומרפרף, בסבך משוואות הפחד וחישובי הנכון לא נכון האימתניים, שספק אם יש בך בכלל אומץ לתפוס אותו או היכולת לראות אותו קורא לך.

       

       

       

       

       

        5/12/09 12:40:

      ממש תהו ובבהו, למרות שניסיתי לעשות סדר.
        5/12/09 12:37:

      בכל פעם שאני רואה סרטים כמו איש הנצח, או שר הטבעות, אני מייד עף לפנטזיה " מה הייתי עושה לו היו לי 500 שנות חיים"

       

      המחשבה העוקבת היא " אולי תתחיל בלעשות משהו עם החמישים שעוד נשארו לך, טפו טפו"

        5/12/09 12:02:

      עכשיו !!!!!!!!!!!!!

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      bronte
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין