השעה היא חצות , פני להרצליה, ואני נוהג בסקודה של סבי אשר נפטר כמה חודשים לפני. על דרך נמיר ממש אחרי צומת ארלוזורוב, אני מבחין באישה לא צעירה המבקשת באצבעה שאעצור, אני גם רואה שהיא לבושה זול, מאוד זול.
אני מאט לכיוונה, יש בי משיכה לטרמפים, אנשים מענינים אותי. היא מתכופפת לעברי ללא חן ושואלת לאן, מעט אודם מרוח על לחייה, להרצליה אני עונה לאן את צריכה? היא נותנת בי מבט נוקב ולאחר כמה שניות אומרת בקול יציב חיפה, ומוסיפה, אני אשב מאחור!
הלילה קייצי וחם וכל חלונות המכונית פתוחים, התנועה בשעות החשיכה דלילה ואני אוהב את זה מאוד. אעצור במחלף של הרצליה, אני אומר, חיפה? שעה כזו? כן, אמרה, אני עובדת בבאר בדרום תל אביב, אני זונה. ואני לא מתביישת לומר לך את זה.
הסתכלתי אליה דרך המראה בפנים מפוקרות,מנסה להסתיר את הפתעתי, נפשי סערה לא רק בגלל מה שאמרה אלא בגלל המבט שהיה לה כשאמרה את זה. לא מתנצלת, עינייה יישרו מבט בעיניי, קשוחה ורהוטה בנוכחותה, גאה ועצובה בנפשה. כך לפחות פרשתי אני.
החזקתי בהגה אך לא הוצאתי אחד, ומכיוון שכך המשיכה, אמרה שהיא בת 57 ומדי ערב היא מגיעה בטרמפים מחיפה לבאר ההוא. בדרך כלל עם נהגי משאיות וכך גם חוזרת לביתה. היא אינה מתביישת כי יש לה ילדים לפרנס. הייתי מרותק, אוזניי אינן רגילות לשמוע מידע כזה.
לשאלתי אם אינה פוחדת ענתה כי ניחנה בטביעת עין מצויינת, די לה במבט נוקב אחד כדי לתהות על טיבו של אדם. וכראייה הוסיפה שמעולם לא עלתה על טרמפ שהזיק לה. לא ידעתי אם זו מחמאה שבחרה לעלות לרכבי, או עלבון שבחרה לשבת מאחור. הנחתי כי עלי להוציא את עצמי מהסיפור ולהקשיב, ולשבת מאחור זה ענין של בטיחות.
גם כשעליתי במדרגות לדירתי לא הצלחתי להרגע. חיי, שלפעמים יש בם קשיים, הם בועה אחת גדולה. ורק כשאני מכיר אנשים ברחוב אני נותן על זה את הדעת, מבטים, חלונות ומראות, כפי שהטיבה להגדיר לאה גולדברג.
כמעט 10 שנים חלפו מאז, מדי תקופה אני חושב על האישה ההיא, היא אמורה להיות קרובה לגיל 70, מעניין להיכן התגלגלו חייה הידועים מראש?
אומרים בהתנשאות, ספק בורות, אלה שחייהם אינם קשים באמת, כי האדם יכול לשנות את אשר נקבע עבורו בכוכבים, או בלשון ההגיון, לשנות את הפינה אליה נולד. לא יודע, אולי אחוז מצליח. כל השאר חיים את התקווה.
אני איני מאמין בגורל, אך איני יודע עדיין לאן אני מוביל את חיי, וטוב שכך. אני חושב.
(למצולמת אין קשר לכתוב...)
|