שוב אותה הדרך המוכרת, החנייה הצפופה בדיוק מול הכניסה, 3 מדרגות ודלת פתוחה. הריח הזה, שילוב של רהיטי עור, שטיחים ישנים וסיפורים עתיקים של מאות ואולי אלפי המטופלים שמרחו את קירות הבית בבכיים, צחוקם, חייהם... סבתא הייתה פסיכיאטרית. בעצם- פסיכואנליטיקאית ופסיכיאטרית. בעצם- היא עדיין. גם מענני האלדסהיימר היא מבריקה. מתוך הערפל הילדותי שלה היא מביאה יציאות שלא הייתם מאמינים. למה? פשוט- כי היא אישה מדהימה. מצחיקה שכמותה- תמיד הייתה קצת חסרת טאקט, תמיד הייתה גזענית באופו הכי הזוי שניתן לדמיין (כולם שווים אבל ה"שמנה הזו" או ה"מוזרה הזו שלא מדברת עברית" או "ככה זה בלוויות של ווזווזים")... סבתא שלי. תמיד חיוך מתוח על שפתיים שבעבר היו מלאות וכיום פס צר מסמל אותן. תמיד חיוך לסתי שכזה, משוח בליפסטיק הקבוע, האדום, בעל הזווית החדה, השחוקה מרוב משיחה. הליפסטיק של סבתא- עניין קומפולסיבי ומיתולוגי - בלי מראה, ואת זה אני ירשתי ממנה, היא תקום באזעקת מלחמה ועל רקע שריקת הטיל תושיט יד לתיק הצמוד תמיד- תשלוף ליפסטיק אדם ובתנועה מיומנת ימין ושמאל, פס ופס, והרי לך שפתיים אדומות. סבתא שמטבחה התמחה באכלוס מיני קפואים מהסופר הסמוך, חומוס פסטרמה שוקולד ובמבה. חומוס פסטרמה שוקולד ובמבה. חומוס פסטרמה שוקולד ובמבה. אפשר להמשיך עוד ועוד. זה כל מה שהיה שם. וכמה אהבתי את זה. אצלה זה היה הכי טעים. צלצול המובייל עשוי הצדפים, ששיקשק בכל פעם שסגרה עליו את דלת האקורדיון של הסלון- בכל פעם שהגיע עוד פציינט ואני נשארתי לשחק בסלון. פעם בשעה באופן קבוע, הצצה מחוייכת של 10 דקות, עוד פינוק, עוד ליטוף קצר וקשיח, עוד הצטחקות- ליפסטיק ו... זמזום האינטרקום, נפנוף מהיר וצלצול צדפים הנוקשים זה בזה... שעון הקוקיה של חיי- פציינט בא ופציינט הולך.
אז הסבתא הזו חגגה אתמול 84, והסבתא הזו כבר לא רוקדת טנגו, ואם כן זה נראה ממש לא טוב, מפחיד כמעט. והסבתא הזו לא מבינה למי יש יומולדת, וצוחקת ובוכה בה בעת, ושבירה למגע תחת החיבוק הענק שלי שמנסה למצות ממנה עוד טיפה של כוח, מהאישה החזקה הזו. והסבתא הזו למרות הכל עוד זוכרת אותי, זוכרת איך היינו מבלות ביחד, זוכרת אפילו את הבת שלי- כי היא שלי. ומה ששלי מיוחד בשבילה. אולי היא לא זוכרת מה היא הייתה בשבילי, אבל זה לא ממש משנה, כי אני לא שוכחת בשביל שתינו. איזו מחלה איומה. ועדיין- זכרון של אדם חזק ונוכח יותר מאשר מחלתו. איזו סבתא מדהימה. |
אחת שיודעת1
בתגובה על יום של הפתעות
אחת שיודעת1
בתגובה על דייט מס' 13
zoharav
בתגובה על החיים או משהו כזה... סדרת הגיגים ספונטניים
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צר לי לשמוע. זו מנת חלקם של רבים וטובים מאוד לצערינו...
גם אני חוויתי. הקטע הקשה בשבילי היה אובדן הדמות. הזכרונות האחרונים של חוסר האונים שלו מאפילים על זכרונות הסבא המצחיק והפעיל וזה מאוד מאוד עצוב.
מקווה שתזכי לעוד הרבה רגעים של חסד וצלילות איתה.
והתגובה שלך מרגשת בפני עצמה...
התנסתי והתמונה מוכרת לי. היטבת לנסח ולהבחין בניואנסים המרכיבים את התמונה המורכבת מרגש ועוד רגש ללא תוכן שיכלי. זוהי חוויה יחודית ומעשירה שרק במצבים עגומים אלה באה לידי ביטוי.