"פלופ!", צנח אחד והרטיב לה את הברך. "פלופ,פלופ,פלופ", הצטרפו אליו במקהלה השני, השלישי והרביעי, חומים, רטובים, מכוערים: כתמים. סטריליה התבוננה בהם בבעתה. הם היו על ברכה החשופה, התגלגלו במורד רגלה, הותירו פסים מזוהמים על קרסולה. היא חשבה שהיא עומדת למות!
מנגד פלטה המלצרית המגושמת שטף התנצלויות מגומגמות, ועמלה לנקות את השולחן, ששלולית שוקו ענקית התנוססה במרכזו, מזילה לצדדים נחלים-נחלים של שוקו, שאיש כבר לא ישתה היום. "פרה שכמותך!", סיננה סטריליה מבין שיניה הקפוצות, וזינקה לשירותים לנקות מעצמה את כל הזוהמה האיומה הזאת , שמי יודע אם תרד בכלל באמצעים הפרימיטיביים של נייר טואלט וסבון נוזלי פשוט,ירקרק שנראה כמו לכלוך בעצמו.... בשביל מה לצאת בכלל לרחוב, אם רק זוהמה ומחלות מקיפים אותה כאן? מוטב היה לה להישאר בביתה הנקי והמצוחצח, כשעורה המקורצף היטב בכרית שפשוף יפנית מדיף ריחות עדנים, וששערה החפוף היטב בשמפו יוקרתי מבהיק מניקיון. כן, מוטב היה לה להישאר בבית נקייה ומוגנת מווירוסים ומחלות.
מי יודע מה יקרה לה כעת, חשבה בזוועה, מחשבת את הסיכויים שכתמי השוקו על גופה ייספגו בו לאיטם עוד לפני שתספיק לנקות אותם כדבעי. כתם אחד יכול לחדור חלילה לזרם הדם שלה ולעשות בו שמות. אם היא לא טועה, קראה לאחרונה מאמר בכתב עת רפואי שבכלל אסור לשתות שוקו, כי גרגריו עלולים לפתח סרטן בכבד...או במעי....או בקיבה, היא לא ממש זוכרת. איזה שד דחף אותה להזמין שוקו בכלל?
היא לחצה על הזמזם הפותח את הדלת לשירותים, והתקדמה לכיוון הכיור, כשנתקלה במשהו רך על הרצפה, ונפלה אפיים ארצה. סטריליה צווחה בקול חד, כשלצדה, על האריחים המזוהמים להחריד, ננעצו בה זוג עיניים. עיניים של גבר. הוא שכב על הרצפה אין אונים, וגופו הארוך שידר סבל עמוק. "עזרי לי!", לחש . "החלקתי על משהו רטוב ואני לא יכול לזוז. אני חושב ששברתי רגל....מרוב כאב לא יכולתי לצעוק לעזרה, איזה מזל שנכנסת...."
סטריליה בהתה בו משותקת מאימה. מה בדיוק הוא רוצה ממנה? לגעת בו? להסתכן במיליוני חיידקים, ובשמונה סוגים של וירוסים אפשריים? אין מצב! היא פשוט תקרא לעזרה מישהו מהקפה. היא ניסתה להתרומם מהרצפה אך החליקה שוב ושוב על מין נוזל חלקלק, ירקרק שנראה כמו קיא של שיכור. או כמו הסבון הזול שבעלי בתי הקפה הקמצנים שמים בסבוניות. "הצילו!", צווחה סטריליה בקול הכי חד שלה, השמור למקרים באמת מזעזעים של התקפת חייזרים מזוהמים על תושבי כדור הארץ. אך איש לא ענה מבעד לדלת הכבדה, האוטומטית, הנפתחת רק על ידי זמזם בקיר למעלה. סטריליה ניסתה שוב להתרומם, אך חזרה ונפלה לתוך אותו נוזל דביק, מחליא....
רטובה, דביקה, מזוהמת, בתוך שלולית מרופשת. הכי פשוט למות עכשיו! ממילא תמות עוד זמן קצר אם לשפוט לפי כמות הזוהמה שנספגה בה בדקות האחרונות. העיניים שלצדה לא הפסיקו להתבונן בה. עיניים ירוקות, מצולות של סבל אילם, מתחננות לעזרה. שפתיו החיוורות המשיכו למלמל מלמולים חסרי פשר, עד שראשו נשמט על כתפו, ודמם. אלוהים אדירים! האם הוא מת?
אצבעותיו השלוחות קדימה נגעו-לא נגעו בה. סטריליה הרגישה את חומן. משהו הפשיר בתוכה. כאילו מישהי אחרת החלה לפעול במקומה. אותה מישהי אימצה את שרירי גופה בכל כוחה, נעצה את ידיה הנקיות בשלולית הנוזל הדביק שעל הרצפה, הצליחה להתרומם, קרעה פיסות ארוכות של מגבות נייר שבהן ניגבה את הרצפה ואת גופו של הגבר ששכב ללא נוע. כל אותה העת דיברה אליו במילים מרגיעות –"אל תדאג, הכול יהיה בסדר, תיכף אוציא אותך מכאן, תיכף תגיע עזרה, תחזיק מעמד!". היה זה כאילו מישהי אחרת תפסה את מקומה. מישהי נעדרת פחד לחלוטין. מישהי שסטריליה מעולם לא הכירה.
חיים ישב בקפה "קופי בין" וחיכה. עיניו הירוקות סרקו את המדרכה ללא הרף. חודש וחצי חיכה לפגוש את אותה בחורה אמיצה, שפעולתה המהירה ותושייתה הצילו את האגן שלו ממצב הרבה יותר חמור ממה שגרמה לו ההחלקה על רצפת השירותים. הרופאים אמרו שהשבר באגן התאחה לחלוטין. זמן רב לקח לו לברר מי הייתה המושיעה שלו, וכעת הסכימה לפגוש אותו באותו מקום בדיוק לארוחת תודה.
סטריליה התקדמה לעברו בהיסוס. היה הבדל גדול בין הגבר הגבוה והמושך שחיכה לה בשולחן הפינתי, לבין הגוף חסר האונים שאותו ניגבה ביסודיות במגבות נייר עד שהגיע האמבולנס. היא הושיטה לו את ידה בביישנות. העיניים הירוקות התבוננו בה בהערצה. "את יודעת, לא הרבה בחורות היו מוכנות לגעת במישהו ששוכב בשלולית של סבון ירוק ומגעיל למראה....", חייך אליה.סטריליה חייכה אף היא. "שטויות!", אמרה בעליזות, משעינה את שתי ידיה על השולחן, בהתעלמות מוחלטת מהפירורים שעליו. "אף פעם לא הייתי טיפוס סטרילי במיוחד...."
* הסיפור בהשראת צילום של חברתנו אפרת מהקפה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1352877
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |