"שלום אמא של גלי" פעמיים ביום כבר שלושה חודשים. היום נשברתי, וכשהיא אמרה: "שבת שלום אמא של גלי" אמרתי לה: "ליאורה קוראים לי טלי". "אני יודעת איך קוראים לך"אמרה נעלבת. "התכוונתי לכבד אותך" הסבירה בתדהמה. לכבד אותי משמע- אני לא סתם אחת. אני אמא של גלי!

"אני לא רק אמא של גלי" אמרתי לה, "יש לי זהות יותר רחבה"... וצלצולי האזהרה של אמא של גלי עדכנו אותי שנכנסתי למצב חירום- עימות עם גננת. אנחנו לא רוצים בזה עם מי שמטפל בילדה חצי יום. "תודה על קבלת השבת היפה.  גלי תגידי ביי ביי..."  יצאתי החוצה.

"שתקרא לי גברת חורב, אם היא בקטע של לעשות לי כבוד" חשבתי משועשעת, ובבת אחת חשתי מין קיפאון פנימי. "גברת חורב" השייכת לבעלה וה"אי-מהות" להיות פונקציה. איזה חרא של תארי כבוד.

עכשיו ערב, אני נזכרת בחילופי הדברים מהצהריים ומתקוממת שוב.

אבל יש ריח של גשם, ואני במרפסת שלי מתעטפת שלווה. וכשאני מקרינה בראש את הסרט מהצהריים, הזהות האמיתית שלי צוחקת מהמחזה הזה.

היא רחבה ללא גבול, הזהות שלי, ומכילה את הגננת ואת האמא ואת הילדה ואת אינסוף הפנים. הזהות האמיתית שלי, מלמדת אותי איך לג'נגל עוד ועוד כדורי תפקידים ושמות, כבקסם. בהרמוניה מפליאה ובקלילות.

הזהות האמיתית שלי, היא החופש להניח את הכדורים, ולהנות מריח של גשם.