כעובדת חרוצה שלא ידעה יום בטלה בחייה, התגלגלתי לתפקיד הקשה בחיי, להיות מובטלת!

לא סתם מובטלת אם לשניים.

זה התחיל אחרי הלידה הראשונה, חזרתי למקום עבודתי, ימים לא רבים עברו עד אשר ההבנה הכתה בי -יש להמשיך למקום הבא.

השאיפות גדולות והמשק מדרדר, הרצון עז ותחושות האמהות גוברות על הצורך בקריירה.

רצה הגורל והריתי שוב-אני לא צריכה לספר לכם שאין מצב למצוא עבודה שאת בהריון...

עצוב אבל נכון וכל יום מוכח מחדש.

החלטתי למרות הכל, לא לומר נואש וביקרתי תקופתית בלשכת האבטלה- שם פגשתי את מיטב המובטלים.

עבודה לא מצאתי שם. רק את ההכרה בכך שאנו המובטלים העובדים השחורים של החברה.

אם תהיתם למה כולם לא מחבבים את יום כיפור, אולי בידי להאיר את עינכם:

ביום כיפור אנו נדרשים לכפר, אנו נדרשים אל עצמנו לחיפוש וחיטוט נפשי.

כשאתה מובטל זוהי עבודתך 24/7 , כל ניסיון שליחת קו"ח עולה לך בשאלות קיומיות ופילוסופיות לגבי מהותך בשוק העבודה ובכלל.

כשאת מזדמנת לראיון, הדיאלוג בינך לבין ארון הבגדים לא נפסק וכל רגשות האשמה על שבועיים של בליסה מציפות אותך.

ובראיון עצמו, השאלות לגבי העתיד מדאיגות וחודרות יותר מהדודה המציקה ביותר שדוחקת בך להתחתן לאחר שהחלטת בכלל שהתנזרות זה הטרנד החדש שלך ...

בצאתך מהראיון, אתה מתחיל בהצטדקות, השיחות שאתה מוציא מהנייד כבר מצדיקות את חיפוש העבודה האינטנסיבי ופתאום אתה שוקל גם עבודה בחברה סלולארית- לפחות ישלמו לי על הנייד...

אתה חוזר הביתה וכדי לא לפתח ציפיות אתה מחליט להמשיך לשלוח קורות חיים כאילו לא זומנת לאף ראיון...

**לשכת האבטלה זה אותו מפגש בערב ביום כיפור, כולנו מנסים ולו במעט להקל על הרעב בין אם הנפשי ובין אם זה הנגרם במחסור ממזומנים.

אנסה לקנח בנימה אופטימית- תקופה זו היא התקופה המוארת בחיי, יש לי הזמן לפתח תחביבים, לכתוב הגיגים ולתחזק את ביתי כרצוני.

הרעיונות העסקיים בשגשוג, אני פורה ומחוייכת כי יש לי זמן לקרוא ולאכול ארוחת בוקר.

הבטלה היא אולי העבודה הקשה ביותר שלי עד כה אבל היא מאפשרת לי להיות אני.

היא מאפשרת את האמהות השלמה, את היכולת לקבל את בן זוגי לאחר יום עבודה כמפרנס יחיד ובעיקר מאפשרת לי לחשוב באמת מה אני רוצה כעבודה הבאה כי - היי- הכל קטן עליי אחרי העבודה הנוכחית...