"זמן שלכת" פריפריה ומרכז. 

 בעבר היו האומנים מתכנסים ומדברים על אידיאולוגיה, מתווכחים וכותבים מניפסטים. היום הדיבור הוא מאד פרקטי,מטריאליסטי, קפיטליסטי גלובליסטי ומאד תל אביבי.השאלה הנשאלת היא: האם האמנות איבדה את תפקידה?הדיון במהות נעלם משדה האמנות; אנחנו מתעסקים בהגשמה עצמית של האמן ולא מתעסקים ב"אחר"או בבעיות של אוכלוסיות מסוימות כמו גם בעיות חברתיות.הדיון בעולם האמנות כמעט ונפסק. האמנות מתעסקת במה שניתן לתלות על הקיר או להציג במוזיאון.אנחנו נשלטים באופן טוטאלי על ידי בעלי הממון, המוזיאונים והגלריות המכתיבים לנו מה טוב, מה נחשב. כך, איננו יכולים להגיע לציבור הרחב. כך, התרחקנו מהעולם הממשי, הראלי של אלה שזקוקים לנו ואנו להם. ההצבה של המרחב הפריפריאלי מול המרכז- לא פחות משהיא מעשה אמנותי, היא מעשה חברתי. אני מבקש לקרוא תיגר על החלוקה הבוטה של מרכז ושוליים. הרצון להשוות  איננו נכון, צריךלשבור את הסטיגמה. לא כל מה שקורה בחצר האחורית הוא רע וכל מה שקורה במרכז נוצץ. אמנם לרוב לא נראה את העשייה של הפריפריה על המרקע  ולא במדורי החברה והתרבות של העיתונים הארציים. כשהם כבר מגיעים לפריפריה הם מבאים איתם את מלוא השק של דעות קדומות. אני חושב שצריך להפסיק להתבכיין ולנסות לשנות את יחסי הכוחות. לגבינו היוצרים – המרכז הוא המקום בו אנו יוצרים. אני, למשל, יוצר בצפון.  הצפון הוא פריפריה שרוצה להפוך למרכז ועד שלא יתרחשו כמה דברים בסיסים דבר לא ישתנה: אנחנו צריכים, קודם כל,להיות חשובים בעיני עצמנו. יש צורך בשינוי ויש דרכים ליצור את השינוי.ייצוג גבוהה יותר של נציגי הצפון במוסדות השלטון, יביא להפניית משאבים רבים יותר לצפון, יהיו יותר מקומות עבודה איכותיים, תהייה הכנסה גבוהה יותר, יהיה יותר כסף וכך תפרח ותתפתח תרבות הפנאי. האנשים ירגישו צורך רב יותר לצאת לבתי קפה, לבקר בתיאטרון ולראות תערוכה. אחד הפתרונות האפשריים הוא לשנות את החשיבה וליצור עוגנים גדולים וחשובים בפריפריה; כך, אולי, אפשר יהיה ליצור מרכזים מקוריים  נוספים – שונים ומשתנים- המנהלים בינם לבין עצמם שיח דינאמי סביב כוח ושליטה בארץ. על מקומה השולי של הפריפריה בתרבות אני קובל, ולכן בעבודה, המוצגת, אני מכריז על מכירה פומבית מטאפורית של תדמית השלכת שנדבקת לערי הצפון.