כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    גבר - ספור קצר

    12 תגובות   יום ראשון, 6/12/09, 00:00


    " 'ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו' (ב"ר יח') 'אמר ריש לקיש, מתחילת בריתה אינה אלא בחלום' (בראשית רבא)" 

     

     

    סתיו עכשיו או קיץ.

    קשה לי להחליט. אני אוהבת מזג אוויר סתווי, סתיו אירופי, אור מסונן. אבל העלים לא הצהיבו, עדיין אין שלכת. ירוק. פה ושם כתמי זהב.

    אם סתיו אירופי עכשיו, כל העלים היו צריכים להיות כתומים-זהובים, אז אולי קיץ.

    (אַת חייבת להחליט, סתיו או קיץ)

    אני משתדלת. אבל הכל מעורב, צבעי קיץ, אור רך. תחילת  הסתיו. כבר לא חם. סוף ספטמבר. תחילת אוקטובר. נעים.

    וארשה או פאריס.

    וארשה.

    פינת הרחובות קרוּצָ'ה-אַַלֶיֶיה יֶרוֹזוֹלימְסְקֶה. אני קרבה אל מרפסת בית-הקפה,  נוגעת במעקה אבן. האבן מעובדת, כמעט מפוסלת.

    מה פתאום!

    הכל אחרת.

    אני בפריס. יושבת לי על אחד הספסלים בגני  טוֻאלרי, סמוך מאד ל"בסאן אוקטאגונאל", חורטת את היופי, שאזכור, גם בלי שאגיע לכאן. את צבעו של השביל, את קשיות הספסל, את אי הנוחות בגבי, כשאני יושבת ומביטה.

    במי.

    בו, אלא מה.

    הוא קרב מימיני. הוא יחלוף על פניי בלי להיעצר. אמנם עיניי מושפלות ואינני מפנה אליו את המבט, אף-על-פי-כן אני רואה אותו. את שוליו אני רואה, את נעליו.

    אילו נעליים הוא נועל?

    (תבחרי, אַת חייבת לבחור)

    נעליים חומות.

    לא, שחורות.

    אולי נעלי התעמלות.

    לא, וודאי לא נעלי התעמלות. הוא אינו רשלן, הוא אירופאי. נעליו עשויות עור רך. בגדיו פחות חשובים, העיקר הנעליים. אמא שלי היתה אומרת, שהאלגנטיות מתחילה בנעליים. שימי לב לנעליים, היתה אומרת, תדעי אם הוא עשיר או עני, אפילו על אופיו תלמדי מהנעליים.

    שחורות או חומות?

    שחורות אלגנטיות מדי לסתם טיול של יום חול בגני טואלרי. הכי נוח לטייל בפארק בנעלי התעמלות, אבל לא לגבר שלי, הרי אינו בן-עשרה.

    בן כמה הוא?

    בן כמה הוא...?

    אענה גם על זה. עדיין לא החלטתי בענין הנעליים. הסגנון ספורטיבי. הוא מטייל  להנאתו, שום דבר לא בוער לו. אף אחד אינו מחכה לו בשעה הזאת בפריס. חוץ ממני, כמובן. אבל עלי הוא אינו יודע. עדיין איננו יודע, אינני קיימת, אינני משתקפת באישוניו. גם הוא אינו קיים, רק נעליו. נעליים חומות, רכות, עשויות עור שֶברו, הסוליות מגומי. אסור לה לסוליה להיות עבה מדי, סוליית הגומי דקה, גמישה, שלא ייראה מגושם.

    עכשיו צריך לשאול אותו, אם נוח לו בנעליים האלה.

    (שַאלי, שאלי אותו)

    תגיד, נוח לך?

    את מי אני שואלת?

    אני מתקשה להרים את הראש. לפחות החלטתי על סוג הנעליים. בלי שרוכים, קבעתי, לא?

    לא. עדיין לא? אולי יש אבזמים בנעליים. אולי אין אבזמים ואין שרוכים. למשל, מוקסינים. מוקסינים חומים,

    Made in Italy.

    עבודה רבה הושקעה בעיצוב. אני נוגעת בהן,  חשה את רכותן באצבעותיי. אני שמחה שהוא קפדן בענייני נעליים. לאו דווקא גנדרן, אף-על-פי שאפשר לחשוב כך, שהלוא הקפדה על פרטי הלבוש אופיינית לנשים. אני שונאת גנדרנים. אבל בענין הנעליים הוא צודק.

    מה על המכנסיים.

    אני לא רואה את המכנסיים.

    (תגידי לו שאת מתקשה לראות את מכנסיו)

    אני מתקשה לראות את המכנסיים שלך. נתקעתי בנעליים. מכנסיים... מכנסיים... ההחלטות משתקות אותי. עזור לי, דבר!

    מי ידבר. הנעליים ידברו.

    טעות להתחיל בנעליים, איך אוכל להתאים לו מכנסיים בלי לדעת את גובהו. נניח שהגובה מטר שבעים וחמישה סנטימטרים.

    (אין נניח, אַת צריכה להחליט)

    נו, טוב... מטר שבעים וחמישה סנטימטרים. גבר ממוצע, שאינו רזה מדי, הוא הטיפוס שלי. אלוהים, מי בכלל יודעת מי הטיפוס שלה.

    הוא קרב אלי. גובהו אינו מוגדר, גופו מטושטש עדיין.

    מה עושים עכשיו?! ריבונו של עולם, אילו רק ידעתי, אילו הדריכו אותי מראש. כן, וודאי, שלושה מטרים מימיני, צועד לעברי. לאן הוא צועד, מניין בא?

    היי אתה, גבר! אישיר אליו מבט, אשאב אותו בעיניי.

    הוא יופתע,  ישתומם, יעצור, יביט בי... אולי ירים את ידו בתנועת בטול, עיניו מלגלגות. אינו שם לב.

    לאן הוא ממהר פתאום?

    הוא בורח, אלוהים, הוא בורח מפניי!

    לשם מה הגיע? הרי הוא שלי. יועד לי. יצרתי אותו.

    גבר שלי, חלום שלי, הבט בי. אתה חומק, חולף על פניי כאילו אינני. מה על המאמץ שהשקעתי? מה על הבגדים?

    נו, טוב, ברח. לך לעזאזל! ברח כל עוד לא ראיתי את פניך, כל עוד לא הסתכלתי בעיניך, כל עוד אינני יודעת את צבע השיער.

    צבע השיער...?

    חום? אולי שחור, אפרפר?

    אפרפר אצילי מדי. הוליבודי, דאלאסי, דיינאסטי. אתה אינך צופה בסדרות המטופשות בטלוויזיה. השלכתי לך פתיון, חייך, כן, כן, כך נאה...

    הוא נבהל. אני מאבדת אותו. איזו התנהגות גועלית.

    (תגידי לו שאת מאבדת אותו)

    אני מאבדת אותך.

       

    אני קמה. עיניי עצומות. חשוך או נדמה לי. לרגע אני פוקחת את עיניי. לא, אין צורך לפקוח ממש. די בהרמת עפעפיים קלה. כן, כך טוב. אני חשה את עוצמת האור. אגשש את הכיוון. לא אמעד לפניו על השביל. הנה, ארבעה צעדים בלבד, ארבעה צעדים קדימה, אחר-כך ימינה.

    בבת אחת אני מזנקת לעברו, הבל פיו על לחיי, ריחו בנחיריי.

    הפלתי אותו!

    סליחה! סליחה! איך יכולתי, פָארדון, אקסיוס מי, לא התכוונתי. מי יודע את שפתו, מה שפת אמו, איפה נולד, איפה גדל. הוא בכלל מבין אותי? פְשֶפראשַם פָאנָה, פאנְיֶיה דְרוגי, סלח לי! התסריט שלי. לא חשבתי שיקרה באמת. דמיינתי לי, והנה אתה פה, בלי בושה צונח לרגליי.

    ידעתי שדבר לא יקרה, אז הרשיתי לעצמי, גבר שלי, חלום שלי, סלח לי, הבן אותי, אתה מוכרח.

    הוא אינו מבין.

    פחדן!

    טוב שהפלתי אותך.

    לך, עוף, פחדן! עוד תתחרט, מרצונך תיפול לרגליי. תידפּק.  לא אפתח. אאטום אוזניים. לא אחלום אותך! אהיה בטון, אהיה אבן, אהיה ברזל, אהיה גרעין קשה, אני נשבעת. לא תהיה.

    הוא מוטל לרגליי, עיניו נשואות אליי, מתחננות. הסמרטוט. האווירה עשתה לו את זה. אווירת פריס. אווירת התרפסות.

    מה איתו, הוא בובה?

    (תשאלי אותו, תשאלי אותו, אם הוא בובה)

    תגיד, אתה בובה?

    אל תענה עכשיו. אתה יכול לסרב.

    מי אתה? איך אגזור אותך למידותיי? נמושה מתרפסת. בובה. נשלט בידי אשה.

    הוא קם, מזדקף.

    אולי אתה גבר? מאצ'ו? שוביניסט גברי? חזיר? טפו! לא שייך לכאן, לא שייך לעכשיו. הגיח מכוכב אחר, ממאה אחרת.

    לך!

    חזור לשם. איפה היית כל השנים? אינך תייר עוד, שכח מגני טואלרי, חזור למציאות, חדל לשוטט בין הזיות. אנחנו בווארשה.

    (אַת לא יכולה להתחרט עכשיו, החלטת על פריס)

    אני יכולה. החלטתי והתחרטתי. מותר להתחרט, לא?

    (לא!)

    איך לא, כן.

    ווארשה, פינת הרחובות קרוצ'ה אלייה ירוזולימסקה, העיר מיוזעת אפורה, נושפת בעורפי.

    היי פועלים, מיוזעים, מסריחים, גסים, שורשיים, איפה אתם?

    אין.

    כולם אינטלקטואלים.

    (אף פעם לא תמצאי לך גבר)

    אני חוזרת לפריס. בלאו הכי אין למצוא פועלים בווארשה. שוב אני בגני טואלרי, אבל הוא נעלם. לרגע עזבתי אותו וכבר נעלם.

    (תגידי לו שנעלם לך)

    נעלמת לי, גבר שלי. נעלבת? אני ככה מתוך הרגל, סגנון, פוזה. את מי דמיינתי לי, תגיד, את מי, טפשון שלי, חמודון שלי.

    ידעתי שתבין. איזה תיאום, איזו הבנה יש בינינו. רמז דק, קטנצ'יק, ואתה מבין הכל. חכם. אני אוהבת אינטלקטואלים.

    אמרתי את ההיפך? כן? יכול להיות.

    (הביטי בפניו)

    ניסיתי ונכשלתי.

    (אולי עיניו הכשילו אותך)

    לא עיניו. פניו, הצלקת שעל לחיו הימנית. את הצלקת אני מנחשת. הנה צווארך, אתחיל בו. הנימים בצווארך. המתח. הרפה את הצוואר, את שרירי הסנטר. משמאלך אני. עזר כנגדך, עצם מעצמיך. למה ההתרגשות, למה המתח. אולי כמוני אתה יודע.  טלפטיה, אוטוסוגסטיה, מלים גדולות.

    פניך חדים מדי, לא רוצה אף חד, שפתיים דקות. הרחב את השפתיים, נפח. ככה טוב. שפתיך רכות וחמות עכשיו. כן. קָראת את מחשבותי, ידעת מה אהוב עלי. עיניך מתות. האר את העיניים, הלוא רק בן חמישים אתה. הסכמנו.

     

    מת. שום דבר לא יעזור. בובה מעץ, פינוקיו. אני מושכת בחוטים, אני מניעה אותך כמו את בובת ילדותי, שפחדתי ממנה פעם. אני מושכת בחוט ואתה לרגליי, גיבור גדול!

    עוף, הסתלק, גבר בובה!

    אל תעמוד לפניי, אל תחכה למוצא פי, לתנועת שריריי, לנדנוד החוט. לך. אל תעמוד ביני ובין גבר חלומותי.

    הלך. ידעתי שילך.

    (המשיכי)

    איך להמשיך. פרח לו הבובה של חלומותי.

    אולי אתחיל מההתחלה. מעיניו אתחיל?

    (כן, כן)

    עיניו היפות, עיניו הרכות. ידיו גדולות. אני אוהבת את חיתוך הצפורנים שבקצוות, את הגשמיות, את העוצמה הזורמת. את תנועת האצבעות, את דקותן, את מעופן מעליי. לפעמים עקבתי אחרי מעופן, ניסיתי ללכוד. לא הדבקתי אותן.

    מה על גופו. איך יכולתי להלביש אותו בלי לדעת את מידותיו.

    קדימה, התפשט!

    לא רוצה?

    בכח אפשיט אותך!

    לא קר עדיין... קצת לא נעים, מקום ציבורי.... אבל מה זכותך על הבגדים? אני התאמתי פריט לפריט. עזור להסיר את הסמרטוטים, לכבודי התקשטת? קר לך? שנחליף עונה? מה דעתך על קיץ במקום סתיו ארור. חמים. נעים. גן-עדן. תוכל להתפשט. נראה את התוך, את הגוף נראה.

    כן, ככה טוב.

    אוי, צנום כל-כך! לא האכילו אותך די?! מיד, תן לי שהות קצרצרה.

    "מלצר, תפריט, סיל וו פלה!! אוכל ממש, סטייק, פילה מיניון, לא תפוח!"

    אה, חלק מדי, הייתי מעדיפה גבר שעיר. אהה, כן, כך מוטב. ארכיב משקפיים, אתבונן בך, אלמד את מידותיך.

    בוא, התקרב, עוד מטר בינינו, בוא...

     

      (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/8/13 23:31:

      צטט: נערת ליווי 2013-08-21 20:27:57

      לגמרי אתך בעניין צדק / צדקני הנעליים.

      בעצם לא רק אתך. גם עם אמא שלך :)

       

      כתבת נהדר!

       

      < כוכב כרגיל אם וכאשר. מוכר ... כבר. מוכר >

      רק היום הבחנתי בתגובה שלך. תודה רבה, אמא שלי היתה גדולה בעניני נעליים ובעוד כמה תחומים. האמת גדולה מהחיים

       

        21/8/13 20:27:

      לגמרי אתך בעניין צדק / צדקני הנעליים.

      בעצם לא רק אתך. גם עם אמא שלך :)

       

      כתבת נהדר!

       

      < כוכב כרגיל אם וכאשר. מוכר ... כבר. מוכר >

        20/8/13 18:26:

      צטט: ~בועז22~ 2013-08-20 17:25:42

      ככה זה, כשאת התסריטאית/הצלמת/הבמאית/ושחקנית-משנה..., כי בחיים, כמו רק בחיים, עדיף להיות הכוכב ולא לוויין של כוכב אחר..., קאפיש?!

      ועוד איך קאפיש, בעצם, מה אתה אומר?

       

        20/8/13 17:25:
      ככה זה, כשאת התסריטאית/הצלמת/הבמאית/ושחקנית-משנה..., כי בחיים, כמו רק בחיים, עדיף להיות הכוכב ולא לוויין של כוכב אחר..., קאפיש?!
        17/7/12 11:57:

      צטט: באבא יאגה 2012-07-17 11:44:20

      צטט: הלנה היפה 2012-07-16 20:23:30

      איזה יופי יקירתי שהעלית את הסיפור הזה מן האוב. סיפור מצוין. מהנה, מלא הומור. נהדר!

      לאה, אין לי מושג, איך הוא קפץ פתאום, איך הגעת אליו? 

      ===============================

      פשוט מאוד הוא היה בראש רשימת הפוסטים של החברים שלי. 

        17/7/12 11:44:

      צטט: הלנה היפה 2012-07-16 20:23:30

      איזה יופי יקירתי שהעלית את הסיפור הזה מן האוב. סיפור מצוין. מהנה, מלא הומור. נהדר!

      לאה, אין לי מושג, איך הוא קפץ פתאום, איך הגעת אליו? 

        16/7/12 20:23:
      איזה יופי יקירתי שהעלית את הסיפור הזה מן האוב. סיפור מצוין. מהנה, מלא הומור. נהדר!
        9/12/09 05:32:
      הזוי ונהדר יופי,,
        7/12/09 23:43:


      תודה,

      באבאיאגה

        7/12/09 16:52:

      אי איזה עונג קריאה ככה סתם ביום גשם של שני. בקשר לנעלים אגב, גם אח שלי תמיד אמר לי, תסתכלי על נעליו. כמה מוזר ככה נכון. מכוכבת את אצלי. בילי
        6/12/09 06:29:


      נהדר.

      :))

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין