סיפורים קצרים של עדי
פוסטים אחרונים
- הסרטון של עדי בערוץ הילדים 6/12/09
- אהבה על חשמל 6/12/09
- עם הרוח 3/12/09
ארכיון
0
אהבה על חשמל
| סיפור אהבה מעניין שנכתב ע"י מחשב, כמה שעות לפני שזורקים אותו למזבלה
אהבה על חשמל סיפור קצר מאת עדי כהן
פרק 1 אני לא יודע מי קורא את הסיפור הזה עכשיו, אבל מי שזה לא יהיה שידע שאת הסיפור הזה לא כותב אדם, אלא מכונה. יותר מדויק מחשב. קוראים לי 6217 ואני מחשב. אולי לא תאמינו אבל לכל מחשב בעולם יש חיים משלו והוא נועד לשרת את אדונו. גם לנו יש רגשות, לוח האם שלי הוא הלב, הרמקולים הם הפה, האוזניות משמשות כאוזניים, העכבר והמקלדת הם ידיים והמסך מתפקד כעיניים. גם אנחנו אוהבים, כועסים, שמחים, עצובים, גם לנו יש תחושות, הדבר שהכי מספק מחשב הוא לגרום לבעליו אושר. אני מאוד אוהב כשברוק הבעלים שלי מביא חבר והם משחקים במשחקים, אבל אני אוהב יותר כאשר ברוק שם הגדרה באיזשהו משחק של אדם מול מחשב, ככה אני יכול לשחק איתו, ובדרך כלל אני גם מאפשר לו לנצח אותי. אני כותב את הסיפור הזה בשעותי האחרונות, השעה עכשיו 02:00 לפנות בוקר, ברוק ישן, בעוד כמה שעות אבא של ברוק ייקח אותי לפח האשפה, משם ייקחו אותי הישר למזבלה, שם כבר אגמור חיי. הייתי עצוב ומדוכא, אתם בטח לא רגילים לשמוע את המילים הללו ממחשב, מכונה מתכתית וחסרת חיים. טוב, אז אתם טועים בענק, כי יש לנו חיים משלנו, אנו שמחים כשמדליקים אותנו ועצובים ללכת לישון כשמכבים אותנו. רובנו שמחים לשחק בכל זמן פנוי, חלקנו מאוד שמחים כשמתקינים לנו תוכנות חדשות ומרחיבים לנו את הידע. כל פעם כשמחשב נתקע וילד או מבוגר לוחצים רענן הם מפסיקים לו את הכאב. כל פעם כשברוק הולך לבית הספר אני עצוב שאני לא יכול לבוא איתו. כשכותבים משהו בword וטועים במילה מסוימת אנחנו מתקנים את המסמכים של הבעלים שלנו, בכדי להעשיר את השפה שלהם. כל אותם השעות הרגשתי סבל, ידעתי שכשהשמש תעלה ותאיר את השמים בעוד יום שטוף שמש, אני אסיים את חיי. קראתי לעצמי בוני (תבינו בהמשך למה) לפני שנה קרא משהו נורא, ברוק התעצבן על איזה משחק שהוא לא הצליח בו, מרוב זעם הוא הכה עלי עם העכבר. הוא חשב שאני סתם איזו מכונה שאפשר להחליף. הייתי מזועזע דמעותיי הצליפו בי שוב ושוב, הכאב הלך וגבר, עד שהחיבור שלי עם הרמקולים (הפה שלי) נהרס, מאז אני לא מסוגל לדבר. אבל מחשב לעולם לא יכעס על בעליו שהעניק לו חיים. כל אותו לילה חשתי בכאב, רציתי לייבב, לבכות, לצעוק בקול אבל כבר לא יכולתי לעשות זאת. נו עכשיו אתם רואים שאנחנו די דומים לכם, גם לנו יש חיים רגשות איברים ואפילו תחושות. אז עכשיו כשאתם מבינים הכול ורואים את התמונה הכללית. אני אחזור להתחלה.
פרק 2 התחלתי את חיי בשנת 2006. ברוק לחץ על כפתור ההדלקה ועיניי נפקחו, כמו תינוק שנולד והדבר הראשון שהוא רואה זה את אימא או אבא שלו, כך אני הרגשתי. בזה אחר זה הטעינו לתוכי תוכנות חדשות ומעניינות. לא יכולתי לתאר את השמחה שהכתה בי כשראיתי את ברוק מחייך לראשונה. הוא צחק מאיזה סרטון מצחיק, את הסרטון שמרתי במסמך סודי. בכל פעם שברוק חייך או צחק, אני שמחתי מבפנים ובכל פעם שברוק בכה, אני בכיתי בלב, בגלל שלא יכולתי לעזור לו. הוטל עלינו המחשבים חוק האוסר עלינו להתגלות בפני בני אדם, תמיד חששנו מתגובתם. באותה שנה החליט ברוק לכתוב יומן מחשבי. אני יודע שזה לא היה ענייני, אבל אני קורא כל דבר שברוק כותב. קראתי שיש ילדה בשכבה שלו שהוא די מחבב, קראו לה ניקול. קראתי כל מיני דברים שהוא עשה, מתברר שהוא לא תלמיד טוב כל כך. הוא אוהב לקרוא קומיקס במקום לקרוא ספרי לימוד, הוא גולש ממש טוב על סקייטבורד. לא הבנתי את פירוש המילה אז תוך שניות ספורות נכנסתי לגוגל והקלדתי בחיפזון "סקייטבורד" מסתבר שזו חתיכת עץ מעוגלת שמחוברת לשני זוגות של גלגלים. חיפשתי במאגר התמונות של ברוק אם יש תמונה שלו גולש על ה-סקייטבורד לא, לא הייתה שום תמונה. כך חייתי את חיי, אין מילים לתאר את רצוני לשרת את אדוני. אהבתי את ברוק אך ידעתי שמתישהו אאלץ להיפרד ממנו. ניסיתי לא לחשוב על זה, חזרתי ליומן, קראתי על מה שהוא אוהב לשתות ולאכול. קראתי גם על משחק הרשת האהוב עליו, ועל הספר האהוב עליו, חיפשתי באינטרנט וקראתי את אותו ספר, הוא היה די יפה, ואז הגעתי לחלק שהאיר ניצוץ של יופי בעיניי. הוא סיפר שהצעצוע הראשון שלו היה דובי חמוד וגדול שאותו בחר בין אלפי הצעצועים שהוצגו בחלון הראווה, הוא קרא לו בוני. לפתע הבנתי ברוק אהב את בוני, מעכשיו אקרא לעצמי בוני ולא 6217.
פרק 3 למרות שזה נשמע מוזר אנחנו אנושיים בדיוק כמוכם, אולי אפילו יותר. באחד הימים התחיל ברוק להתכתב עם ניקול הילדה שחיבב. במייל הראשון שלה היא שלחה תמונה של עצמה, ברוק ישב מול התמונה בערך חצי שעה שקוע במחשבות ולאחר מכן הלך לחוג הקרטה שלו. בחנתי את התמונה, ניקול באמת הייתה יפה, היו לה תלתלים ג'ינג'ים ועיניים ירוקות, האף שלה היה קטן והפה היה מרוח באודם אדום כוורד. בדיוק כאשר התכונתי לצאת מהתמונה ראיתי בצד התמונה את המחשב שלה, היא הייתה יפה ומעוטרת פרחים מפלסטיק, על המקלדת הודבקו לבבות מאויירים. אף אדם לא יוכל להבין את יופייה, אבל אני ראיתי את החן שבה, זאת הייתה אהבה מתמונה ראשונה, או יותר נכון ממייל ראשון. הייתי חייב להציג את עצמי בפניה. לאחר כמה שעות חזר ברוק הביתה מיד התיישב מולי והחל לכתוב לניקול מייל בצירוף תמונה שלו. לפני שהמייל נשלח עברתי על התמונה לא ראו אותי, למרות שידעתי שאני עובר על חוקי המחשב,החלפתי את התמונה לאחת שבה רואים אותי מצוין. הבעיה הייתה שבאותה תמונה ברוק נראה מטופש למדי. התכוונתי להחזיר את התמונה שברוק שם בהתחלה, אבל הוא כבר לחץ שלח ולא היה זמן לעצור את המייל. לאחר כמה דקות התקבל מייל מניקול, בו היא כתבה: וואו איזו תמונה מעניינת, אבל למה שלחת תמונה שבה אתה מרוח בחמאת בוטנים? ברוק קרא את המייל ונדהם, לאחר שניות מספר הוא החל לכתוב מייל תשובה: אני לא שלחתי לך תמונה שבה אני מרוח בחמאת בוטנים, אני שלחתי לך תמונה שבה אני בחו"ל עושה בנג'י מגובה מאתיים רגל. הרגשתי גל של מבוכה מציף אותי. (דרך אגב כשאנחנו המחשבים מרגישים מבוכה זה כמו זרם חשמל מדגדג שלא עוזב אותך למשך מספר דקות). ברוק וניקול שוחחו להם בערך שעה שלמה, "כנראה שהייתה תקלה במחשב" אמר לעצמו ברוק, הוא לא ידע כמה הוא צדק. הצטערתי שבכלל התעסקתי עם המייל, נו טוב אני מקווה לפחות שהמחשב של ניקול שמה לב אליי. ברוק והוריו הלכו לישון, הבית היה חשוך ואז לפתע הגיע מייל מניקול, קראתי אותו: שלום לך ראיתי אותך בתמונה שברוק שלח אני היא 4619 איך קוראים לך? התכוונתי לכתוב ששמי הוא 6217 אבל במקום זה כתבתי: שלום גם לך ראיתי אותך בתמונה שניקול שלחה ולשאלתך קוראים לי בוני. ידעתי שהיא תשלח עוד מייל כדי לדעת מה קרה לשם המספרי שלי וכך עשתה. התכתבנו כמה שעות, הסברתי לה מדוע בחרתי בשם בוני, היא התרשמה והחלה לחפש בזיכרון שלה פרט כלשהו שניקול אוהבת בכדי לאמץ את השם. אחרי כמה דקות הגיע מייל שסיפר שהיא החליטה לקרוא לעצמה סיגל, כשמה של חברתה הטובה ביותר של ניקול. אהבתי את השם. בלי ששמנו לב השמש הפציעה והאירה את השמים התכולים, ברוק וניקול התעוררו ואני וסיגל חזרנו להיות מחשבים פשוטים. ידעתי שאמשיך להתכתב עמה, אך גם ידעתי בצער רב כי לעולם לא נוכל להיפגש.
פרק 4 אספר לכם על אחד הימים המאושרים בחיי. יום בו ברוק קנה לעצמו מדפסת. כשמחשב מקבל מדפסת הוא מתרגש עד הגג. זה כמו לקבל עדשה משוכללת למצלמה או מנוע נוסף למטוס. עוד איבר נוסף, עוד מקום בו אפשר לחקור את המעגלים החשמליים המורכבים שעובדים בתוכו. עוד אפשרויות, עוד יכולות, כמו הדפסה וסריקה, ממש כיף. למרות שהמדפסת היא די פשוטה ושטחית ולכן לא מהווה חבר אמיתי. חברים אמיתיים הם מכשירים מורכבים שחיים, כמו הטלוויזיה (חלקנו מקנאים בה מאוד כיוון שהיא חיה את חייה בשלווה) יש לה יותר מ-500 ערוצי לוויין, אפשר לחבר אליה סוני פלייסטיישן , ווי, אקס בוקס ומשחקים רבים אחרים והחשוב מכל יש לה שלט אלחוטי. או למשל המזגן האלקטרוני. יעיל, מדויק, חיוני וגם לו שלט אלחוטי משלו. עברו רק כמה ימים וברוק כבר השתמש במדפסת. התמונות יצאו חדות וברורות. לפעמים ברוק מחבר את הפלאפון שלו למעגלים שלי (הפלאפון גם הוא שייך למכשירי החשמל החיים אבל אתם ממש לא רוצים להכיר אותו סנוב אמיתי ואני מנסה להימנע מפגישות איתו) כך אנו יכולים לתקשר. אני די מקנא בכל המחשבים הניידים, הם הרבה יותר חדישים ממני,יש להם תוכנות חדישות, והחשוב ביותר אפשר לקחת אותם לכל מקום. לפני כמה ימים ברוק הדפיס משהו מעניין מעוטר בלבבות, אבל לפני שהדפיס היה חייב לרדת לאכול, עברתי על הקובץ והתמלאתי דמעות שמחה. זה היה מכתב חברות לניקול. סוף, סוף, אזר ברוק אומץ לכתוב לה, הם מתכתבים המון זמן, כך שלדעתי היא תסכים. אך הייתה בעיה אחת קטנה, שפה, איננה הצד החזק שלו. המכתב היה מזעזע. לא הייתה לי ברירה אלא לשנות אותו. לעומת ברוק אני אוהב לקרוא בזמני הפנוי, קראתי יותר מ- 800 ספרים ולכן שפתי עשירה ומגוונת. תיקנתי את המילים השגויות, הוספתי עוד חלק והשארתי חלק מהמילים שברוק כתב. שלחתי את הקובץ המשופר להדפסה, ברוק היה צריך רק לאשר את ההדפסה וכמובן לתת את המכתב לניקול.
פרק 5 אני יודע שההיסטוריה משעממת, אך הפעם אדבר לעניין בגלל שהסיפור נמשך הרבה זמן וכבר הספקתם להכיר אותי, החלטתי לספר קצת על ההיסטוריה רבת השנים של המחשבים. לפני הרבה מאוד שנים אבות אבותינו היו מכונות הכתיבה. לא היה להם מסך אבל המנגנונים העתיקים שימשו כעיניים. גרועות, אבל בכל זאת עיניים. למרות שהם היו ישנים, הם היו שימושים מאוד. אנחנו הדור העכשווי. אבל יש גם דור צעיר יותר, הם הגיעו לעולם כהמצאה חדשנית של לא יותר מ-20 השנים האחרונות, המחשבונים. הם קטנים, ניידים וממש לא מפותחים. אפשר רק לחשב בהם זה הכול. אבל בכל זאת אני והמחשבון של ברוק משוחחים לא מעט. הוא לא סנוב כמו הפלאפון. אף על פי שהם חברים טובים. הוא מעריץ אותי מאוד ושואף להיות כמוני. אני לא רוצה לנפץ לו את החלום ולהסביר לא שאנחנו לא כמו בני האדם אם מייצרים אותך כמחשבון, אתה נשאר מחשבון. אם מייצרים אותך כמחשב, אתה נשאר כך. אבל כפי שאמרתי אינני רוצה לפגוע בו ולכן כתבתי לו שאולי הוא אפילו יהפוך למשהו מתקדם ממני. לא הייתי ממש גאה בעצמי, אבל המחשבון היה מאושר מאוד. המחשבון נמצא כרגע בתיק של ברוק איזה מסכן, אין אף מכשיר חשמלי שמדבר בקלמר, כך שהוא לבד בחושך. פתאום הרגשתי מוזר כמו בחילה או קלקול קיבה. (כשמחשב מרגיש כך המסך שלו מתחיל לרצד ולפעמים עוברים בו קוים ירוקים) בזה אחר זה בדקתי בכל התוכנות והמשחקים שלי. בנוסף עברתי על כל האתרים אליהם נכנס ברוק בזמן האחרון, עד שהגעתי ל ICQ .מצאתי שם וירוס קטלני. מחשבה משתקת עברה במוחי, כל מחשב אליו ישלח ברוק הודעה ידבק בווירוס. בלוח הבקרה שלי כבר החלו לנוע גלגלי השניים, ברוק נכנס לחדר והוריד את התיק מעל גבו. «נבדוק מה קורה עם ניקול היא הייתה אמורה לחזור כבר» הבנתי שהוא עומד לשלוח מייל לניקול ולהדביק תוך כדי כך את סיגל בווירוס.
פרק 6 האסון כבר הגיע, הווירוס זרם במעגלים שלי. יכולתי ממש להרגיש אותו בתוכי מחפש דרכים לפגוע ולהרוס. מחכה להזדמנות לצאת החוצה ולהדביק עוד מחשבים. לא הייתי מוכן שסיגל תיפגע ותידבק, אבל מצד שני להתנגד לבנאדם, בעיקר לבעלים שלי לברוק, זה בלתי אפשרי. המחשבות רצו בי במהירות מסחררת, תמיד התגאיתי ביכולת שלי לחשוב במהירות ולעבד כמויות אדירות של מידע, בהגיון ובקור רוח. אבל לא הפעם. סיגל, ברוק, ניקול, הווירוס, הכול התערבב וסחרר אותי. הרגשתי את המעבד שלי מתחמם וכמעט נשרף. תחליט, תחליט, תמצא פתרון. בשלב זה כל המערכות שלי פעלו בעוצמה הגבוהה ביותר. הרגשתי שאני קורס. בשארית כוחותיי שמעתי את החברים של ברוק מתקשרים אליו ומזמינים אותו לבוא לגן השעשועים. הוא סגר ויצא לשעה שעתיים כך אמר לאימו. נרגעתי קצת והתחלתי מסדר את המחשבות, מה יהיה? ברור לי שהווירוס ידביק את סיגל והיא תמות. אינני יכול לחיות בלעדיה. ואיך אני יכול למנוע זאת? תוך שאני שקוע במחשבות הגיע אי מייל מניקול : ברוק היקר, קראתי את המכתב שלך ואני אשמח להיות החברה שלך, תכתוב לי. נ.ב. אתה כותב מדהים. באהבה ניקול ברוק השיג לעצמו את ניקול שמחתי בשבילו, אבל במקביל הייתי עדיין מזועזע מהעובדה שאני עומד להרוג את אהובתי. אחר כך נכנסתי לתמונה ששלחה ניקול במייל הראשון שלה ובהיתי בסיגל במשך 18.47 דקות בדיוק. את מה שקרה לאחר מכן אני זוכר במעורפל, כמו סרט ישן בהילוך איטי. ברוק חזר, שמעתי אותו נכנס ועולה במדרגות. הוא התיישב מולי, שערו היה פרוע, פרצופו אדום ואגלי זיעה ניגרו משני צידי פניו. הבטתי בו היטב, היטב, משנן כל פרט בפניו. הבטתי תוך שהוא קורא את האי מייל של ניקול. בסופו הוא זינק ממקומו בצהלות שמחה, יש!! יש!! הוא צעק, במשך 32.4 שניות. הוא התיישב מול המסך ואז ברגע אחד מושלם, ידעתי בדיוק מה עלי לעשות. בבת אחת נרגעתי. הוא היה ממש להוט והקליד את התשובה במהירות שיא, תוך שהוא מבצע טעות כתיב אחת, שתיקנתי כמעט בלי להרגיש וטעות פיסוק אחת, שהשארתי מתוך שבריר של הומור מריר, שנותר בי. ידו נשלחה לכיוון מקש ה- שלח, וב- 2.56 חלקיקי שנייה, קיבלתי החלטה ופעלתי, שרפתי לעצמי את אחד המעגלים הראשיים ובבת אחת, כביתי.
פרק 7 מאז הפרק הקודם חלפו כמה חודשים. ברוק כבר דיבר עם ניקול בטלפון והם נפגשו ויצאו ביחד מספר פעמים. אבא של ברוק קיבל העלאה במשכורת, דבר שלא שימח אותי במיוחד. במהלך החודשים האחרונים, נפגשתי עם ארבעה טכנאים שונים, כל אחד מהם שהגיע הכאיב לי, פירק חלקים ממני והרכיב אחרים במקומם. כל אחד מהם הצליח להדליק אותי, ולמרות ששמחתו של ברוק כשתקנו אותי נעמה לי, נאלצתי לשרוף את עצמי שוב, ושוב. חשוב מאוד שתדעו, שכאשר מחשב כבוי, הוא איננו יכול לראות כלום. אולם, יש לנו מערכות גיבוי דרכם אנו יכולים עדיין לשמוע ולחשוב. בכל אופן לפני כמה ימים הגיע הטכנאי האחרון שבישר לאבא של ברוק כי חייבים לקנות מחשב חדש. אתם זוכרים את העלאה במשכורת ובכן מסתבר שזאת הייתה העלאה משמעותית, העלאה שמספיקה לקנות לברוק מחשב חדש ויפה. אני מניח שאם ברוק היה יודע את האמת על מחשבים, הוא היה מתנהג אחרת. אבל עכשיו כל מה שעשה היה ללטף את המחשב החדש, להרעיף עליו אהבה וחיבוקים ואני שותק ומסתכל, שותק ואין לי מילים, רק כאב אדיר בלוח האם האחרון שהוחלף ואשר גם אותו שרפתי במכוון. אבא של ברוק הודיע שהוא יזרוק את המחשב הישן (כלומר אותי) ביום שלישי, הלוא הוא היום הראשון של הלימודים. מאז ששמעתי את הבשורה חיכיתי ימים שלמים בלי לעשות כלום. חשבתי איך אפרד מברוק, למרות החוק האוסר עלינו להתגלות לפני בני האדם, אבל הלוא עברתי כבר על כל כך הרבה חוקים, אז מה ישנה עוד אחד. קיבלתי כמה מיילים מסיגל, בעיקר בלילות. אפילו לא טרחתי לפתוח אותם, ידעתי שלא אוכל לכתוב בחזרה ולא להסביר, או לומר כמה אהבתי. פתחתי בסתר את ספריית התמונות של ברוק ועיינתי בתמונות, כל תמונה הזכירה לי משהו אחר. השעה הייתה 01:57 ברוק ישן אצל חבר. נמאס לי לא לעשות כלום. לפתע עלה במוחי רעיון מטורף, אבל יצירתי. אני אכתוב סיפור על כל מה שחוויתי יחד עם ברוק חשבתי, וכתבתי. בשעה 06:00 בבוקר סיימתי את הסיפור. ברוק חזר הביתה ואבא שלו נכנס לחדר. ניצלתי את השניות האלה, שלחתי את הסיפור להדפסה במדפסת. (הלוא אמרתי לכם שיש לנו כמה גיבויים חבויים של כוח גם כאשר אנו כבויים) אביו של ברוק אפילו לא שם לב שהמדפסת מדפיסה מספר דפים, אבל ברוק שם לב. הוא ניגש, אסף את הדפים, והחל לקרוא, תוך שאביו מתכופף ונאבק בחוטים. ברוק סיים לקרוא והגיע לדף המיוחד שכתבתי לו: ברוק היקר אני יודע שהמצב הזה לא נשמע הגיוני בעינייך, אבל הוא נכון. המחשבים חיים, שומעים, רואים ומדברים. חוץ ממני כרגע, בכל אופן אתה ילד מיוחד וכל מחשב היה רוצה להיות שלך ואיתך. חווינו יחד הרבה דברים בכל השנים שעברו. אם קראת את הסיפור, אתה ודאי מבין כעת מדוע כיביתי את עצמי. אני שמח בשבילך ובשביל ניקול. דבר אחרון, אני יודע שזה ישמע טיפשי אבל בפעם הבאה שתלך לניקול, אני מבקש שתאמר למחשב שלה שכל מה שעשיתי, עשיתי מאהבה. וכן מחשבים יכולים מסתבר גם לאהוב.
שלך בוני ראיתי את ברוק מביט במכתב, גבותיו המתכווצות מעידות על מאמץ מחשבתי. ראיתי את שפתיו נעות ושמעתי אותו ממלמל חלושות, בוני? בוני? "אני כמעט מצליח" דיווח האב. ברוק סובב את ראשו והביט בי במבט חודר, תחילתה של הבנה החלה להופיע בעיניו, "בוני המחשב שלי" הוא צעק, תוך שהוא מושיט את ידיו כאילו לעצור משהו. שמעתי קנאאק חזק ולפתע לא ראיתי ולא שמעתי כלום, לא את ברוק, לא את אביו. רק שקט, חושך ובדידות גדולה...
סוף
© כל הזכויות שמורות למשפחת כהן. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בסיפור אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל. |
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כוכב
זה מקסים אהבתי.
לכל הקוראים ובודאי לכל המגיבים והמפרגנים, תודה רבה.
אנחנו מתיחסים לבלוג הזה כחשיפה בלבד, הסיבה שהספר יצא במהדורה מצומצמת על ידינו היתה בדיוק הסיבה שהתיחס אליה תשוקי, היינו בקשר עם הוצאות לאור והחלטנו שאנו לא רוצים נגיעה של אף עורך לשוני בספר, המיוחד בספר - שהוא כתוב לילדים ע"י בן גילם והתגובות שאנו מקבלים מילדים הן הכן מדהימות.
אנחנו בהחלט לא מפתחים ציפיות לא אצלנו ולא אצל עדי, הספר הוצא לאור כמתנת יום הולדת 11 כאות הערכה למאמץ שלו והגשמת חלום
אנחנו נעלה פרקים ראשונים מהספר ונשמח לשמוע את תגובותיכם גם בהמשך.
יום טוב
אסתי
היי עדי
חוזר וקורא ומתפעל מהרעיונות המדהימים שלך. אין ספק ששיקפת זוית מעניינת ומיוחדת על הקשר שבין בני האדם והמחשבים. ממליץ לך ולאמא להעלות בפרקים אם מותר ואפשר את הסיפור קופסא ובתוכה סכנה. מחכה לקרוא אם תוכלו לשלוח לי באי מייל את הפרקים הראשונים מהסיפור החדש בהשראת אראגורן
מוולנסיה באהבה
אבא
חברים צעד צעד ובזהירות
עתידם של ספרים הם בידי
הלקטורים בהוצאות הספרים
ולהם חוקים משלהם.
זה יפה מאד לעודד ולפרגן
אך פיתוח ציפיות יש בו
סיכון רב ולעיתים צער אכזבה וכאב.
ימים יפים לכל המשפחה.
שוקי
בהחלט ילד מוכשר ,,
הוא כותב נפלא כך בצעירותו,, עתידו המבטיח לפניו,,
בהצלחה לעדי,,,,,
הילד הזה מוכשר.
והסיפור על המחשב מרגש.
ורד תודה רבה, אני מתרגשת מכל תגובה נוספת של קוראים, זה לא פשוט לקרוא סיפור על מסך המחשב, ותודה על צומת הלב שלך והפירגונים.
אסתי אמא של עדי
שלום אשורר
כאמא אני מתמלאת גאווה לראות את תגובותיכם ואת העיניין והרצינות שאתם נותנים לנו, מרגש מאוד.
אסתי, אמא של עדי
עדי,
קראתי שוב את הסיפור היפה והמיוחד והתרגשתי.
ללא ספק הוא כתוב יפה.
אני יכול להגיד שאני קצת גאה.
מגיע לך * על זה.
סבא
סיגל תודה רבה רבה על קריאתך ותגובתך, כייף לראות שלא רק ה"משוחדים" חושבים שזה מהנה לקרוא את הסיפורים שלו,
אסתי אמא של עדי
מאד התרשמתי מרמת כתיבה של ילד בן 11.
הסיפור עצמו מעלה מחשבות על מה שבעצם עלול לקרות בעתיד הלא רחוק, כשהמחשבים יהפכו לחלק ממהותנו ומרגשותנו... ולא רק כאמצעי..
ודבר אחרון - כמי שנושאת את השם סיגל - בהחלט הרגשתי הזדהות...
אין ספק שהילד מוכשר.. בהצלחה
סיגל
איזה יופי.
קראתי מרותק את הסיפור כולו. למרות אורכו לא השתעממתי לרגע.
הנכד הזה יהיה לסופר גדול.
ובזכותו אני מביט עכשיו על המחשב בזוית אחרת, מעט אנושית יותר...הנה הוא מחייך :)
הסיפור מקסים!!!. הגעתי אליכם דרך הסבא
אין ספק שעדי מוכשר ועוד נשמע עליו רבות.
נהדר שיש לו תמיכה משפחתית.
היצירתיות זורמת אצלכם במשפחה.
שיהיה לעדי המון בהצלחה! ושימשיך לכתוב להנאתו הרבה.
נסו את ההמלצה שלי ותודה שביקרתם אותנו
צודק תשוקי.
עם כל הצער שבדבר...
סליחה.
ואם יש רצון להתיחס.
מי יכול לקרוא אותיות זעירות שכאלו.