היו לי המון חלומות

חלק הגשמתי

חלק ויתרתי

חלק נשארו אי שם, מאחור.

החלום הכי גדול שלי אי פעם היה להיות אמא.

אני אמא.

הגשמתי את החלום הכי גדול שלי לפני כמעט שנתיים.

היו לי עוד המון חלומות סביב האימהות, אולי זה לא ממש חלומות, אלה יותר - ציפיות.

היו לי המון ציפיות מעצמי כאמא עוד הרבה לפני שהפכתי באמת להיות אמא

הייתי מסתכלת על אמהות כל הזמן ואומרת אני לא אעשה ככה ולא אעשה ככה ובטח אהיה כזאת ובטח אהיה ככה, ואתמול, כשישבתי עם הילד אצל ההורים שלי ואמא שלי הוציאה לו מן ממתק כזה ענק, אמרתי לה תני לו חתיכה קטנה ותעלימי את זה כי הוא יגמור את הכל, ואז נזכרתי פתאום איך הייתי חושבת שההורים שלי קמצנים כשהם היו אומרים את זה כשהייתי ילדה בעצמי, כשהייתי ילדה תמיד אמרתי שאני אתן לילדים לי כמה ממתקים שהם רוצים, ואתמול, שמתי לב שאני אומרת בדיוק את מה שאמא שלי אמרה.

כשהם הקפידו שנצחצח שיניים בוקר וערב חשבתי שהם סתם רוצים להציק ותמיד אמרתי שהילד שלי לא יהיה חייב לצחצח שיניים, כן בטח, אני שומרת לו על השיניים כאילו הן שלי.

שנאתי שהם היו מקפידים שנלך לישון בשמונה בערב, אף פעם לא הצלחתי באמת להבין כמה השינה חשובה לילד.

והילד שלי - אומנם עוד קטן אבל אחרי שבע וחצי שמונה הוא כבר לבד דורש מיטה ואין על מה לדבר.

כילדה התפאלתי מאמא שלי שתמיד מרחה לק אדום על ציפורניים ארוכות ומטופחות ותמיד הייתה מאופרת ומסודרת ותמיד התלבשה יפה. ונעלה נעליים שטוחות, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שראיתי אותה על עקבים.

אמא שלי עשתה הכל בצורה מושלמת ותמיד אמרתי שאני אהיה עוד יותר מושלמת, אז חצי שעה אחרי הלידה ביקשתי להתקלח ואחרי המקלחת התאפרתי והתלבשתי ומי שראה אותי לא האמין שאני אחרי לידה, ואמרתי אם יותר טוב ממנה - אז צריך עקבים, כמובן שלא נעלתי אותם בבית חולים אבל אחרי זה בבית לכל מקום שהלכתי נעלתי עקבים, ואמא שלי אמרה לי, את אמא, תנעלי נעליים שטוחות, אף פעם לא הצלחתי להבין את המשפט הזה עד שהילד שלי התחיל לרוץ וזנחתי את העקבים לטובת נעליים שטוחות לפחות בשעות הצהריים, ועדיין, לעבודה הקפדתי ללכת עם עקבים, אני נורא אוהבת את הרעש שעקבים עושים, זה גורם לי להרגיש סקסית. זה גורם לי להרגיש אישה. אישה סקסית.

יום אחד כמעט החלקתי בצורה נוראית ופתאום נחרדתי למחשבה שאם אני אשבור רגל לא יהיה מי שיטפל בילד שלי והלכתי כמה ימים על עקבים במן הליכה זהירה מגוחכת כזאת וויתרתי גם על זה.

תמיד דמיינתי שכשיהיה לי ילד אני אקח אותו תמיד לג'ימבורי ולגני שעשועים ואשתולל איתו ביחד.

יש ימים שאין לי כוח אפילו לדמיין את זה ובדרך חזרה מהגן הוא מצביע על הגימבורי ואני מסבירה לו שהיום לא, והוא קצת בוכה ובא לי למות ואני מרגישה שנכשלתי כאמא, ובמימים שאני כן לוקחת אותו שנינו כך כך נהנים שאני לא מבינה איך אני מסוגלת לא לקחת אותו.

תמיד דמיינתי שכשאהיה אמא אני אחזיק זוגיות נפלאה, לא כמו זו שהייתה להוריי, שאני אהיה תמיד רגועה ואף פעם לא כועסת, כי שנאתי כל כך לראות את אמא שלי כועסת, או עצובה, כשהיא הייתה עצובה זה היה מפחיד אותי, לא יודעת למה, יש בזה משהו נורא מפחיד לראות את האדם שאתה הכי תלוי בו בעולם - עצוב.

דמיינתי שאני אהיה חייכנית ומאושרת כל הזמן והבית תמיד יהיה מסודר ונקי והכל קורה בזמן במן שיגרה כזו שאני די שנאתי כילדה אבל אחר כך הבנתי כמה היא חשובה לביטחון של הילד,

בפועל, זה לא ממש קורה, לא תמיד מצליחה לשמור על שיגרה, אין לי שעות קבועות לכלום ואין סדר יום שחוזר על עצמו.

אני אמא זורמת, אין שעה קבועה לאוכל, אוכלים כשרעבים, אין שעה קבועה למקלחת, אני עושה לו מקלחת כשהוא זקוק לה או מקסימום לפני שהולכים לישון. והבית? רוב הזמן הוא לא מסודר ויש המון בלגאן של צעצועים שצריך להחזיר למקום, כביסות שצריך לקפל וכלים שצריך לשטוף.

תמיד דמיינתי שאני אקריא לילדים שלי סיפור לפני השינה כמו שמאוד אהבתי בעצמי, אבל הילד בנתיים מאבד סבלנות אחרי חצי עמוד ויש לו העדפה ברורה לכך שאשיר לו במקום לספר.

גם היה לי תמיד חלום להיות זמרת, אממ....יכול להיות שהילד שלי מגשים לי את החלום? הוא מעריץ אותי שרה.

אמא שלי תמיד אמרה שאני שרה יפה, אבל לא מספיק בשביל להיות זמרת. את זה אני באמת אף פעם לא אעשה לאף אחד מהילדים שלי, לגבי שום חלום.

חוויית האמהות שלי רצופה ברגשות אשמה.

החל מהשניות שקדמו לה, כל השעות של הצירים לא צייצתי, אבל כשהוא יצא צרחתי והרגשתי אשמה נוראית שאני בטח מבהילה אותו.

אחר כך הרגשתי אשמה על שהייתי כל כך עייפה וחיכיתי שייקחו אותו לתינוקיה כדי שאוכל להתקלח ולישון, מרוב אשמה לא יכולתי לישון ודידתי כל הזמן בין החדר שלי לתינוקיה, לוקחת אותו ומחזירה שוב ושוב ושוב ומנסה להבין מה אני אמורה לעשות עם היצור הקטן הזה,הוא נראה לי שליו ורגוע כל כך ורק הרגשתי שאני מפריעה לו.

ביום השני לחייו הוא בכה המון, ולא תמיד הצלחתי להרגיע אותו, הרגשתי נורא שאני לא מבינה מדוע הוא בוכה, כאילו שתמיד הייתי אמא. שכחתי שמותר לי לא לדעת דברים מסויימים ושאני אמא פחות מארבעים ושמונה שעות.

יש לי רגשות אשמה כשהבית מבולגן ויש לי רגשות אשמה כשאני מבזבזת זמן על לנקות את הבית במקום להיות עם הילד.

יש לי רגשות אשמה כשאנחנו עוברים ליד גן שעשועים ולא עוצרים ויש לי רגשות אשמה על זה שעדיין אין לי אומץ להביא לו עוד אח.

יש ימים שאני מצליחה להשתחרר מכל האשמה ולהנות מהרגע איתו ואז אני אמא נהדרת

ויש ימים שלא.

יש ימים טובים ויש ימים יותר טובים.

שמעתי את המשפט הזה השבוע וכל כך רציתי שזה יהיה משהו שיהפוך להיות חלק ממני.

כל כך רוצה להיות מהאנשים האופטימיים המאושרים האלו שלפעמים נראים אידיוטים מרוב שהם תמימים.

אז מה? לפעמים אני נראית אידיוטית מרוב שאני פוחדת. אז אם כבר אידיוטית, למה לא להיות מאושרת נצחית?