את נועה הכרתי לפני כמה שבועות ממש במקרה.

מסוג המפגשים שגורמים לי להאמין שיש דבר כזה שנקרא גורל ולהבין שיש עוד כל כך הרבה דברים בעולם שלא ממש ניתנים להסבר רציונלי.

שלוש דקות אחרי שהכרנו הרגשתי כאילו אנחנו מכירות כל החיים.  

כעבור רבע שעה כבר הבנתי כי מצאתי חברה חדשה.

ואולי היא מצאה אותי.

היא סיפרה על החבר שלה, אני על הדייטים שלי. היא על הטעם המוסיקלי שלה, ואני על שלי. אחרי כמה דקות שתינו הבנו שזה לא הולך להיות המפגש האחרון שלנו. החלפנו טלפונים בשמחה והבטחנו לפנות איזה ערב לטובת כמה דרינקים ושיחת נשים.

שבוע שעבר כשגיליתי שרם מופיע בלבונטין, התקשרתי לנועה והצעתי לה להצטרף אליי לשמוע את הכישרון הגדול ביותר בתחומו. נועה המתוקה הסכימה מייד וקבענו שאאסוף אותה בשמונה וחצי. 

אני חייבת להודות שחשתי התרגשות לפני הפגישה.

התלבשתי יפה, התבשמתי ונסעתי לאסוף את החברה החדשה שלי.

גם היא התלבשה יפה. 

"תעצרי לי בבקשה בכספומט בדרך." אמרה נועה.

"אין בעיה, מקסימום בדרך חזרה, יש לי מספיק מזומן עליי." עניתי בחיוך. 

כמובן ששכחנו לעצור בכספומט.

חנינו ונכנסנו ללבונטין.

"ההופעה טרם התחילה" נידבה לנו הברמנית.

"בואי נשב לאיזה דרינק על הבאר בינתיים." הציעה נועה.

ואני הסכמתי. 

בקבוק בשבילי ושליש בשבילה.

"אז את טיפוס של בקבוקים?" שאלה נועה.

"כן." עניתי מייד, בעודי מנסה להבין מה זה אומר עליי בעצם זה שאני טיפוס של בקבוקים (?!?)

שתינו, צחקנו, בחנו את הבאים וההולכים במקום.

כל מיני דמויות מוכרות (רק לי מסתבר) הגיעו לבאר לכבוד ההופעה של רם כנראה.

"זה אסף ארליך, זמר רוק, נהריני במקור, הוציא 2 אלבומים, אחד ב-2000 והשני עכשיו ב-2007, מאוד מוכשר..." 

סיפרתי לה כל מה שידעתי על הדמויות הללו, היא הקשיבה וכשסיימתי את הנאום היא הסתכלה עליי ואמרה: 

"כל מה שסיפרת לא רלוונטי, מה שחשוב זה בן כמה הוא, האם הוא פנוי ואיך הוא במיטה." אמרה נועה בלי היסוס.

אולי הילדה צודקת :-)

כמעט סיימנו את הבירה והחלטנו לרדת לתפוס מקום למטה קרוב קרוב לרם. פתחתי את התיק להוציא את הארנק. הסיגריות שם, המחברת והעט שם, הנייד גם ואפילו המסטיקים. אבל הארנק לא. 

"שכחתי את הארנק בבית." אמרתי במבוכה לנועה.

הרגשתי כמו גבר שאמור לשלם בסוף הדייט אבל מרוב קמצנות הלך על התירוץ השכיח מכולם.

"שטויות, אני אלך להוציא כסף פה באלנבי, את תחכי פה בינתיים אני תכף חוזרת." 

וכך היה. 

ירדנו למטה, ורם אוריון, דפנה קניין, ספי אפרתי, תמר זיו וחגי שלזינגר עלו לבמה. 

המקום היה כמעט מלא אבל לא מפוצץ. אידיאלי.

רם היה במצב רוח מרומם במיוחד. בדרך כלל לוקח לו לפחות חצי שעה וכמה דרינקים עד שרם הצנוע מצליח לשחרר חיוך. אבל הפעם זה הגיע מוקדם, כבר בשיר הראשון. כשראיתי את החיוך שלו  שלב זה הבנתי שזו תהיה הופעה טובה. 

עמדנו בערך באמצע הרחבה, מספיק קרוב בשביל לראות מקרוב את הקסם, אבל לא קרוב מדיי.  

כשהתקרבתי לבמה ראיתי שוב את אותה צלמת צעירה שקטה שמסקרת את ההופעות המשובחות ביותר. כל פעם שאני רואה אותה אני נשבעת שהפעם אני אגש, לפחות לשאול לשמה. אבל היא נראית תמיד כל כך מרוכזת ועסוקה שאני חוששת לפגוע בעבודתה. בהנאתה. 

הקשבנו, הכרנו, צחקנו, השתוללנו, ריכלנו, בחנו, שתינו. נהנינו. נהנתי.

למרות ההיכרות האישית של נועה עם רם היא הייתה מופתעת לטובה כשראתה אותו מופיע מולנו בכל הדרו. 

ההופעה הסתיימה.

 עלינו לעוד דרינק למעלה בבאר. עוד כמה בדיחות, עוד כמה שאלות ראשוניות של שני אנשים שבעצם מכירים בפעם הראשונה ואנחנו בחוץ בדרך הביתה.

הורדתי אותה, נתתי לה נשיקה על הלחי והבטחנו אחת לשנייה שניפגש שוב בקרוב. 

היו רגעים שהרגשתי כמו בדייט, באחרים הרגשתי כמו חברה טובה טובה ובשאר פשוט נהנתי מחברתה של נועה המקסימה. 

ההופעה הזו של רם בלובנטין באותו לילה הייתה ההופעה הטובה ביותר שלו לדעתי מאלו שיצא לי העונג לשמוע. 

ואולי זו נועה :-)

לילך