צטט: נילי71 2009-12-06 13:43:29

סיבות לשנוא רופאי שיניים

היי לכולם,

 

שבוע שעבר סיפרתי לכם למה אני מפחדת מרופאי שיניים. האמת, שאחרי שכתבתי את הפוסט הזה גיששתי קצת ומצאתי אינספור קבוצות בפייסבוק ותלונות של אנשים בכל מיני פורומים שמפחדים מרופאי שיניים. איך אפשר לא, בעצם? אצלי "החוויה" אצל רופא השיניים זכורה לי כסיוט מהרבה סיבות, אבל חלק גדול מהפחד שלי הוא בגלל שהייתי אז קטנה, והביקור ההוא הושרש בי מאוד חזק והשפיע עלי. וגם היום, כמו שכבר אמרתי לכם, גם כשאני מבינה שהייתי ילדה, עדיין אני לא מצליחה להשתחרר מזה. מהשיטוטים שלי גיליתי שהרבה אנשים מפחדים, מסיבות יותר רציונאליות. לא יודעת אם רציונאלי זו המילה המתאימה, אבל הם ביקרו אצל רופא השיניים בגיל מבוגר יותר, והם ידעו להפעיל שיקול דעת נכון יותר ממני בגיל 10, ולהבין שהרופא לא נהנה להתעלל בך, זו פשוט עבודתו.

אז אספתי כמה סיבות שגורמות לאנשים לשנוא רופאי שיניים:



אחת הסיבות היא שהם תמיד שואלים שאלות כשאתם לא יכולים לענות. דמיינו לעצמכם, אתם שוכבים על המיטה המפחידה של הרופא, הוא מתעסק לכם שם בעצבים הקטנים שבתוך השיניים והחניכיים שלכם, ואז שואל אתכם "במה אתם עוסקים?". אתם רוצים לענות, מתוך נימוס, אבל באותו רגע אתם מבינים שאם אתם מוציאים מילה הוא קודח לכם בלשון. ואם אתם לא בעניין של פירסינג, אולי עדיף שפשוט תשתקו.

 

סיבה נוספת היא שאתם בהכרה מלאה בעת הטיפול, אבל אין לכם מושג מה עושים לכם שם. אתם מרגישים שהרופא מתעסק לכם באמ-אמא של השורש של השן, אתם שומעים ורואים דברים יוצאים ונכנסים מהפה שלכם (כלי עבודה, רוק מהול בדם, מים מהשפריצר של הסייעת וצמר-גפנים), אבל אתם לא באמת יודעים מה קורה. אתם בחוסר שליטה מוחלט. וכולנו יודעים מה ההשפעה של תחושת חוסר השליטה ואי הודאות על המוח האנושי: זה מלחיץ!!!

 

הסיבה האחרונה שחשוב לי להזכיר היא התחושה של אחרי הטיפול. מצד אחד אתם חשים אופוריה שהסיוט נגמר, וכבר מתים להגיע הביתה, ומצד שני, כל מיני תחושות ואי תחושות מתחילות להציף אתכם. בראש ובראשונה, תחושת ההרדמה: הפה רדום, הלחי רדומה, ולפעמים גם הלשון. חוץ מהפחד שזה יישאר ככה לעולם (כבר היו מקרים), יש את החרדה לנשוך את עצמכם מבלי משים (אם זה עדיין לא קרה). אחרי שעוברת ההרדמה, אתם מרגישים כאילו החליפו לכם את כל הלסת. פתאום השיניים לא נסגרות אותו הדבר, הסתימה לא משויפת היטב והלשון לא מגיעה למקומות שהיא הגיעה, או להיפך. פתאום צריך להתרגל מחדש למה שהיה מובן מאליו. ואז זה מתחיל – "רק שזה לא יציק לי לנצח, אולי בטעות הוא שייף יותר מדי, איך אני אצליח ללעוס ככה, ואם אני לא אתרגל, מתי לעזאזל יהיה לי זמן לנסוע לשם שוב?!".

 

והסיבה האחרונה באמת, היא שזה אף פעם לא נגמר. גם אם עשיתם מיליון טיפולים, תמיד יש עוד שן או עוד איזור בחניכיים שישמחו לארח חיידקים ולפגוע בפה שלכם. ואז, אז צריך לחזור לטיפול נוסף.

אז את כל הסיבות האלה כבר יכולתי לנחש לבד, אבל פתאום כשראיתי שאנשים אחרים כותבים אותן ומפחדים גם הם, אני מרגישה קצת פחות שרוטה. זה לא בגדר צרת רבים – חצי נחמה, אלא כי אם כל כך הרבה אנשים שונאים וסובלים מטיפולי שיניים, בטוח חייב להיות פתרון אחר, ואני אמצא אותו!