לאחר 34 שנות פרידה יעקב פוגש את עשו אחיו. לאחר איחוד המשפחה יעקב משתכן בפאתי שכם. דינה בתו, נטמאת על ידי שכם בן חמור נשיא הארץ. שכם מבקש לשאת את דינה לאישה וכפיצוי הוא מציע ליעקב נדוניה לפי ראות עיניו של יעקב "ואשר תאמרו אלי, אתן". (בראשית ל"ד,י"א). יעקב ממתין עד אשר יישב עם בניו על מנת לקבל החלטה כי "... ובניו היו את מקנהו בשדה והחרש יעקב עד באם" (בראשית ל"ד,ה). חמור כנהוג בימים ההם יוצא לדבר עם יעקב ומבקש את בתו לבנו. אך באופן מפתיע השיחה הזו לא מתנהלת בין שני האבות אלא בין כל הגברים במשפחה "ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתוֹ: ובני יעקב באו מן השדה... וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אתה לו לאשה" (בראשית ל"ד, ו-ח) . דינה, כמה לא מפתיע, לא בתמונה. במקרה זה אין שואלים את פי הנערה. בני יעקב מעלים טיעון הלכתי-דתי שנראה תלוש מהנסיבות. "ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנוּ" (בראשית ל"ד,י"ד). מהמשך ברור שאין בין תשובה זו לבין המניע האמיתי של עמדתם קשר כלשהו. חמור ושכם לא רק שמקבלים על עצמם את המילה אלא גם את המילה של כל עירם. מעשה זה היה צריך לספק את בני יעקב שהרי המכשול שהפריד בין דינה לבין שכם הוסר. שמעון ולוי מחליטים לרמות ביודעין את שכם. הם מסכימים לחתונה, ונותנים לחמור ולשכם להבין שבכך הם יהפכו לאחים "ולהיות, לעם אחד" (בראשית ל"ד,כ"ג). לאחר המילה, בעת שכל הגברים שוכבים בכאבם, שמעון ולוי הורגים בחרב את כל בני העיר. הכתוב לא חוסך מילים בתיאור מעשה: "... בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי... איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב... באו על החללים ויבזו את העיר... את צאנם ואת בקרם ...ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחוּ: ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו את כל אשר בבית" (בראשית ל"ד,כ"ה). יעקב מזועזע וחושש מההשלכות, וטוען בפני בניו "עכרתם אתי..." (בראשית ל"ד,ל'). תגובת הבנים קצרה "ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנוּ" (בראשית ל"ד,ל"א). תשובה זו לא משאירה ספק לעובדה שלא היה בכוונתם לסלוח על המעשה ושכל העניין נעשה במחשבה תחילה. רגש הנקם חזק מלהכריע אותו. הרמב"ן דוחה כל טענה שכביכול המניע של האחים קשור לעשיית דין לבני שכם. "...אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" (רמב"ן בראשית ל"ד,י"ג) . ועוד "כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם...".
בבואו לברך את הבנים מביע יעקב תגובה רפלקטיבית יותר "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרתיהם. בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי. כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט,ה'-ז').יעקב מזכיר להם את המעשה הנורא. אין פה ברכה. אומר הרמב"ן "כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם... ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם... .והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו, אמר כי הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור..." נראה שאין למצוא את ההסבר למעשה הטבח בנימוק הפשטני והברברי של "כבוד המשפחה". (שאם כן למה לא להסתפק ברצח הפוגע?). שמעון ולוי היו אנשים משכילים, בני האליטה, יודעי חוק ותורה. גם אנשים כאלו עלולים, באמצעות תירוצים והיתרים, להידרדר למצב שבו מסוגלים לרצוח עיר שלמה, מבלי להרגיש כי ביצעו פשע מוסרי מהגרועים ביותר. מעמדתו של יעקב אביהם ואבינו, אפשר לבנות קוד אתי גם לימינו.
|