לפני שבוע בדיוק השתתפתי בהלוויה של בחור שהתאבד בתלייה. בתוך המון אדם דומע ולא מאמין, צעדתי, אחרי הוריו ואחיותיו שמיררו בבכי, ובראש גופה עטופת הטלית של גבר צעיר, בן 25 אם אני לא טועה. מאות אנשים הלומים לא הבינו איך ולמה שם קץ לחייו הבחור השקט והמחונן שסיים בהצטיינות יתרה את לימודיו וקיבל מלגה למימון התואר השני, אותו בחור שהיתה לו משפחה אוהבת וחברים שאיתו עוד מאז הבית ספר היסודי, איש צעיר ומוכשר שכל החיים עוד לפניו.
בגב קשה ורגליים כבדות הלכתי בינות ההלוויה שלי, אוסף רשמים. כך יראו הדברים אם אתאבד. כך יזלגו פני האב ליפיחת בכי וכאב כשיקראו לו אל חדר המת. גל של צער שוטף אותי. דמעות ממלאות את עיניי אך לא פורצות החוצה. משהו בבטני נשמט, קריעת הבגדים של בני המשפחה, אני חוזה בכתיבתה של היסטוריה אישית - זהו יום שלעולם לא ישכחו. כך נראה הורה הסופד קדיש על בנו בבכי, איש חברה קדישא מדקלם רקוויאם תלמודי מקוצר לקהל החילוני, מנסה לשמור על ארשת חשיבות בעת מעשה שכנראה הינו שיגרה עבורו. תהלוכה איטית אל הקבר ביום סתמי אחד ששום דבר לא מייחד אותו, מלבד שעתה אין הוא מאכלס יותר את הבחור שפעם חי. שורות שורות של קברים בדרך הארוכה לחלקה המרוחקת של המוקצים להקבר ליד הגדר.
אני נע בפעימות בין גלי צער של ההזדהות עם המשפחה אותה אני מכיר היטב, דמעות קטנות נמלטות בשקט ומנוגבות תוך כדי הליכה, ומשם, למחשבות על מותי שלי, ועד כמה אני מבין את המנוח. הוא כבר לא סובל יותר. רגעים של אטימות רגשית, מבטים מתעניינים, איזה ציור רנאסנסי מצויין יכלה להיות התמונה שלפניי, של ארבעה אנשים אבלים, התומכים כל אחד בזה שלימינו. ואולי צילום אומנותי? אני מנסה להחליט. מנסה לחשוב על הנפטר. עד כמה הכרתי אותו? האם ידעתי כמה סבל מדכאון? לא, לא ממש. ידעתי שהוא לא בריא, אבל מעולם לא היינו קרובים. במותו אני מרגיש יותר קרוב אליו מאשר בחייו. אחים לצרה.
שבוע של שכול. יושבים שבעה בבית המשפחה. המון אדם בא לנחם. מה כבר אפשר לומר למשפחה שאיבדה ככה בן? אנשים יושבים בדממה, בוהים אל נקודה בלתי מסוימת בחלל או מדברים בקול מהוסה. מדי פעם התפרצות קצרה של בכי האם. היא יושבת עם חברותיה בצד ומשחזרת שוב ושוב את הרגע בו גילתה את בנה תלוי בחדרו. אני לא רוצה לחשוב על זה! זה יותר מדי. זה החומר שממנו עשויים סיוטים. אני לא אעולל לאמא שלי דבר כזה. לעולם לא. לא ככה.
חבר ילדות מגיע. הוא מסרב להאמין. התנגד לאפשרות של התאבדות בכל תוקף עד שסיפרו לו על מכתב התאבדות שנמצא משורבט בחופזה. מבקש סליחה מההורים, אומר שהם הכי טובים שיש ופוטר אותם מאחריות למעשה. הוא כנראה הפתיע עצמו, אני חושב לעצמי. חשב על התאבדות כבר הרבה זמן אבל לא בהכרח באותו רגע. החלטה ספונטנית להפסיק לסבול בעקבות יאוש רגעי ובלתי נסבל. החבר רוצה להבין. הוא ממלא בקול את הבית השקט. האם מישהו העליב אותו? מישהו יודע משהו? האם שתה לשוכרה? הם היו אמורים להפגש יום אחרי לטניס. יש להם תוכניות גם לשבוע הבא. חייבת להיות סיבה, קולו נשבר, זה לא יכול להיות סתם ככה. הוא לא הראה שום סימן שמשהו לא בסדר. הוא היה כמו תמיד. כן.. חשבתי, כמו תמיד, כבר שנים, סובל מאחורי הקלעים, באופן שלא חשב שתוכל להבין, ומציג מסיכה של עסקים כרגיל.
אני מרגיש שיש לי משהו לתת למשפחה. מתנה מרה, הפרספקיטיבה של המנוח. אני מבין אותו. רוצה לדבר איתם בשמו. הם יודעים שיש לי דכאון. בין הבודדים שיודעים. גם אני משחק את משחק המסיכה, ומשחק אותה כה טוב, אני מתגאה ברב טיפשות. אני יושב איתם, מבקש שלא יכעסו עליו. מבטיח להם שהוא אהב אותם. שהוא לא כעס עליהם. הם לא אכזבו אותו. הוא סבל נוראות, יותר ממה שיוכלו לדמיין, אבל הוא לא סובל יותר. הוא כבר לא סובל. הוא העביר את סבלו אליהם ואחרי שנים סוף סוף נח. תבינו אותו, הוא לא יכל יותר, אני מדבר בשמו, מסנגר עליו ועל עצמי.
חשוב שתבינו, אני אומר להם: הוא חלה במשך שנים ולבסוף מת בהמתת חסד. הוא לא מת מהתאבדות, הוא מת ממחלה, כמו שמתים מסרטן. הוא מת ממחלה בשם דכאון.
* לכל החוששים לשלומי. כן, זו קריאת מצוקה. ולא, אני לא מתכוון לפגוע בעצמי בקרוב. |