כתבה מדוייקת לגבי שתיקת השמאל הישראלי.

ניבה לניר | והשמאל שותק

ארבעים ואחת שנה לאחר שהצהיר שעל ישראל להכיר "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", וכי "השטחים המוחזקים בידי ישראל יהיו קלף מיקוח במו"מ לשלום" -

נדם קולו של השמאל הישראלי.

מסגרותיו הפוליטיות התפוררו. מחאתו כמעט וחדלה. מפלגת העבודה, בין אם סיימה את תפקידה ההיסטורי ובין אם הסתלקה בטרם עת, התמוטטה וגרפה עמה את השמאל כולו. "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור". אחד אחד נעלמו גם מנהיגיו. הסתגרו במעבדות המחקר, בספרייה, אצל שולחן הכתיבה, בעסקים או בהוראה. גזרו על עצמם גלות פוליטית בבתיהם. מצאו נחמה בספר טוב, בילדים ובנכדים.

היה זה השמאל שהתווה את העקרונות ואת הנתיב להסכם עם הפלסטינים, וכעת, בהגיע ישראל לצומת שבין שתי מדינות לשני עמים ובין מדינה דו-לאומית; בין מדינה דמוקרטית שיש לה גבולות ובין מדינת אפרטהייד; בין הסדר ובין התלקחות נוספת במזרח התיכון - השמאל הזה שותק. עד כדי כך שותק, שנחוץ להצמיד אוזן לחזהו כדי לבדוק אם נותרה נשימה באפו. זה אולי לא מפריע לנתניהו ולברק, ואפילו נוח להם, אבל זה רע לישראל. כי כשהשמאל שותק, מה שצריך להיאמר בהגיענו לצומת של בין ובין - אינו נשמע. כמה זמן יידרש עד שארגונים ומוסדות בינלאומיים שנאחזו בקול התבונה הישראלי, יקבלו החלטות שידחקו אותנו החוצה, לשולי הקהילה הבינלאומית?

זה לא היה קל, בלשון המעטה, להפגין לפני 40 ו-30 שנה נגד "אין עם פלסטיני" של גולדה מאיר, עריצותם של לוינגר ושות' מול ערביי הגדה, גזילת אדמותיהם ושריפת יבוליהם - נגד מדיניות ממשלות ישראל. המכות היחידות שחטפתי בחיי היו מאלות שוטרים בהפגנות בחברון, בתל אביב ובירושלים, ומאגרופיהם של שניים שארבו לי בפתח דירה בתל אביב והשאירו כרוזים של ד"ב (דיכוי בוגדים).

המאבק, שהיה בלתי נמנע, מתיש וללא שמץ מרטיריות, הוא ללא ספק המאבק הקשה והמתמשך ביותר המתנהל בישראל מאז 1968 ועד היום. נחוצה סדרת מאמרים כדי להסביר את הפער שבין הפיכת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" לקונסנסוס ישראלי ובין קריסת השמאל; את המעבר מ-44 מנדטים ל"עבודה" בראשות רבין ו-12 למרצ בראשות שולמית אלוני בבחירות 92', לפיאסקו של הבחירות האחרונות - 13 המנדטים של העבודה והשלושה של התנועה החדשה מרצ.

השמאל לא שרד את "מלחמת ההתשה" שניהל מאז 1968. טענתו כי עמדותיו ניצחו אינה מחזיקה מים. לא חשוב מי יותר שמאל, אהוד אולמרט או חיים אורון או יולי תמיר, אלא אם תהיה הכרעה. והיא לא נפלה עדיין.

ועד שלא יהיו - בהסכם - שתי מדינות לשני העמים, אין מנצחים..

ברבע האחרון של המשחק, השמאל מתנדנד על הקווים. כמה חבל שאינו מגייס את שארית כוחותיו כדי לקרוא לממשלת ישראל ולפלסטינים, כן גם לפלסטינים, לחזור למו"מ. אלה החיים שלנו ושלהם. למישהו יש אופציה טובה יותר?